הרחבה בקשר לכתיבה

אני מרגיש שאני מתחיל לאבד אימון בכתיבה. הבלוג הזה למשל מטריד אותי כי הוא כאילו אמור להיות פומבי ואני מרגיש שלפרסם משנה את מה שאני כותב. דובי אמר לי שהוא לא מסחרי ואני הייתי כבר מסחרי וסבלתי מכל רגע ואולי הבלוג הזה אפילו שהוא לא מסחרי (מלשון שכר, כסף) הוא בכל זאת מפורסם ולכן הוא עסוק בפרסום והפרסום עסוק בו.
אין לי אמונה יותר בכלל בעצמי ובמה שאני כותב אבל לפעמים יש לי אמונה גדולה בעצמי, אני חושש שאני נסחף לקיצוניות, הרבה זמן הרגשתי שיש קרבה בין הקיצונויות אבל האמת היא שהן נפגשות רק בצד השני של העולם.
הייתי רוצה להיות יותר נורמלי במקום להיות מופת של נורמליות. דברים והיפוכם מטרידים אותי ומטריד אותי שאני כבר לא מבדיל בין דבר להיפוכו.

משהו ממני נעלם איתך

??
 /
 @

טרדיציה

ברשומה הבאה אני מתכוון לדבר על טרדיציה, כלומר מסורת.
כלומר נסורת, כלומר אוגרים.
הייתה אישה אחת על המדרגות לרכבת שישבה עם כלוב של אוגר.
האוגר היה קטן מאוד.

השיר החדש של יזהר אשדות ואמיר דדון.
אמיר דדון חבר שלי בפייסבוק.
גם אבי טולדנו.

פרסום.
הפרסום הוא תמיד מפחיד.
באיזשהו מקום אתה תמיד מפורסם.
באיזשהו מקום אתה תמיד מפחד.

וידוי בקשר לסימן ההתחלקות של 7

לא מצאתי או גיליתי את סימן ההתחלקות של 7.
כן, היה סיפור כזה, היה לי חלק ביצירת הסיפור אבל הוא ממש לא מדויק. לפי מה שנהוג לחשוב אני גיליתי את סימן ההתחלקות של 7, לא הראשון שגילה אותו, אבל שגיליתי אותו למרות שציפי טענה ש-7 זה המספר היחיד מ- 1 עד 10 ש"אין לו סימן התחלקות". זה לא נכון.

אני אנסה לספר את הסיפור כמו שצריך:
היה לנו לוח בשיעור חשבון שהיה מכוסה במסקינטייפים וכל פעם ציפי חשפה סימן התחלקות של מספר אחר (3 - סכום הספרות שווה ל- 3, 6, 9/ 6 - אותו דבר כמו 3 וספרת האחדות צריכה להיות זוגית/ 2 - ספרת האחדות זוגית/ 5 - ספרת האחדות 5 או 0/ 10 - ספרת האחדות 0 וכו'...) בסוף נשאר רק 7 ואחרי כל הציפיה התאכזבתי לגלות ש"ל- 7 אין סימן התחלקות".
כבר בכיתה א' (או ב'?) רעיה אורן הבטיחה לי מיליון שקל (או דולר?) אם אני אצליח ליצור מצולע מ- 2 קווים כי כבר אז התמרמרתי נגד מה ש"בלתי-אפשרי" אבל מצולע משני קווים עוד לא ראיתי. במקרה הזה הייתי נחוש להוכיח לציפי של- 7 יש סימן התחלקות כי בכל זאת...

היה לי ריב עם אחד ההורים או עם גוגל אני לא זוכר בדיוק ויצאתי בכעס להליכה במערכת (זכור לי במדויק אותי מזרחית לשער בכיוון הרפת) וכל ההליכה ניסיתי למצוא את הסימן התחלקות. חשבתי וחשבתי וחשבתי וחשבתי וזה העניין, שלא מצאתי את מה שבסופו של דבר התברר כסימן ההתחלקות של 7.

מה שכן מצאתי זה שבכל כפולה של שבע - 7, 14, 21, 28, 35... - סכום הספרות יורד בשתיים. עד שהוא מגיע ל- 28 שסכום הספרות שלו 10 - שזה 1 כאילו (1+0), ואז 35 הוא 8, 42 הוא 6, 49 הוא 4 אבל בעצם 13 (4+9=13, 1+3=4), 56 הוא 2 אבל קודם כל 11 ואז 63 שווה ל-9, 70 ל- 7 וכן הלאה.

זו הייתה תגלית מרעישה בעיניי וגם ציפי מאוד התרגשה אבל זה לא סימן התחלקות כי גם אם נתחיל נגיד מ- 9 ונעלה בשביעיות - 9, 16, 23, 30... - אף אחד מהמספרים לא מתחלק ב7 אבל החוק יישמר.
ציפי סיפרה לתמר (וובר, המורה שלי למתמטיקה... ע.ג) ותמר שהייתה מלכת המתמטיקה של מעיינות מצאה באינטרנט או איפשהו את חוק החילוק האמיתי שאני לא אסביר אותו עכשיו כי כבר הסברתי אותו יותר מדי פעמים כמשהו שאני גיליתי.

טוב אני אסביר אותו.
42 מתחלק ב- 7, ניקח אותו לדוגמא.
לוקחים את 42, מפרידים את ספרת האחדות משאר המספר ומכפילים אותה ב2. אחר כך מחסרים את התוצאה מ'שאר המספר' (במקרה הזה 4) ויוצא 4 פחות 2X2 שזה 0.
ניקח מספר יותר גדול - 651: לוקחים את ספרת האחדות, מפרידים אותה ויש לנו 1 ו- 65. את ה- 1 (ספרת האחדות) מכפילים ב- 2 ומחסרים אותה ממה שנשאר (65) ויוצא לנו 63 שאו שאנחנו כבר שמים לב שמתחלק ב- 7 או שאנחנו עושים גם עליו את התהליך (מפרידים את ה3, מכפילים אותו ב-2, מחסרים אותו מה- 6) ויוצא 0.
אם התוצאה הסופית היא 0, 7 או מינוס-7 המספר שנבדק מתחלק ב7.

אין למשפטים יותר מדי גדולים מקום במקומות קטנים ולכן אפשר גם להתייחס לגדולה כאל קטנות.
זהו חוק פיזיקלי ולאחרונה אני מתעניין מאוד במדע כזה ואיך הוא משתלב במדע אחר לגמרי או אמנות. אני חושב שמציאת איזה מכנה משותף בין תחומים הוא אולי מציאה של משהו עמוק יותר אולי. אני קורא עכשיו ספר, מדע-פילוסופיה-פופולרי כזה על האפשרות של להציג משוואות פילוסופיות בתור מתמטיקה. אני גם זוכר מספר אחר שקראתי שראשוני הפילוסופים וגם לאורך השנים היותר מאוחרות היו גם מתמטיקאים. אני בעצם לא פילוסוף אבל אני יכול למעוד על אבן פילוסופית אם אני מחליט לעצום עיניים וללכת.
אולי זה איזשהו יתרון של הכתיבה שאתה לא חייב להכיר בה. אם נגיד היית כותב בשביל עיניך בלבד אז היית אולי מגלה את דעתן של אצבעותיך בתחומים שונים למרות שיש בזה גם איזושהי הגזמה. מה עצוב ומה דברים אחרים שהם כמו עצוב רק חיוביים? זהו שהשאלות הרטוריות נהיו גם כמעט סתומות ודברים ברורים ופשוטים נמצאים עכשיו במגדל השן של איזה קונצנזוס, החיים נמעדים ואתה אבן מתגלגלת או להיפך.
כתבתי כבר הרבה, את המובן מאליו כתבתי מזמן, עכשיו אני מכוון אל המובן מאליו אחרי כמה וכמה סיבובים סביב עצמי ועוד סיבוב ועוד סיבוב, המטאפורות נשלחות אל הדף, אל הבלוג, ובסוף אתה אומר להן, יאללה מטאפורות (מטורפות) תמשיכו מפה ואחת מזמינה חברה שהיא מזדהה איתה איכשהו ואני מנסה להסתכל על כל המסיבה, לפעמים מהצד, ולמצוא איזושהי מסקנה חותכת, כלומר שורה תחתונה, אבל הדלת פתוחה וכל עוד היא פתוחה אי-אפשר להמליך אף מטאפורה על חברותיה, חוץ מזה שהיא הזמינה אותן.
אין ממש בלט בדיבור הזה אבל יש איזשהו היגיון, יש איזושהי מטאפורה של מטאפורות, ואולי אם נכניס מטאפורות למטאפורה נגיע למשהו. לא ברור הכיוון, אז אולי הכיוון, אם לכולן יש כיוון מהו? אם לכולן אין כיוון מהו כיוון?

בהמשך לספר סטונר

בהמשך לספר סטונר אני שואל את עצמי מה היה היחס של המורה לספרות אל אותו תלמיד שהרגיז אותו כל-כך בזלזול שלו עד שגרם לו לסכסוך עם מרצה בכיר עד לסוף כהונתו. האם התלמיד המעצבן הוא לא מה שמורה מחפש באיזשהו אופן ולא, לא מחפש במודע אלא מתוך איזושהי הבנה שגם המורה הוא בן-אדם אבל הוא גם בן-אדם מהבחינה הזו שמה שמשפיע עליך בצורה כזו ואפילו מעורר בך כעס וגורם לך אי-נוחות כל-כך גדולה באיזשהו מקום מהווה אבן-דרך בקריירה שלך.
ישנו אני מתאר לעצמי סיפוק רב אצל המורה מפגישה עם תלמידים מוצלחים או יותר טוב מתעניינים ואיכפתיים אבל מה שסימל בשביל סטונר את שורש כל הרע, יחסו המזלזל והמתנשא של התלמיד, גם זיעזע אותו ואולי גם ריגש אותו באיזשהו אופן ואולי אפילו שורש כל הרע בעיני סטונר לא גרם לו רק רע.
אחד הדברים היפים בספר הוא איזושהי זרימה שנמנעת מלהעביר שיפוט חד מדי או ערכי מדי לגבי אנשים או מצבים, אפילו המלחמה שמתוארת בכאב רב לא מתוארת כדבר שהוא פסול אלא כאיזושהי אופציה שהעולם לא יכול להימנע מלהגיע אליה בזמנים שונים וישנה איזושהי השלמה עם הגזרה הזו. ביחס לתלמיד הספציפי ההוא קרה לסטונר איזשהו משבר מעצם זה שהוא היה לחלוטין נגד תופעה או אדם כלשהו והוקיע אותו בכל כוחו. אולי ההבדל הוא שהמלחמה היא דבר שאתה יכול להוקיע ולהוקיע ורק להרגיש קטן יותר ואילו איפה שהרגיש אחראי, אותה סטייה מדרך ההגינות והיושר ושאר הערכים הדי כלליים ודי הגיוניים שסטונר האמין בהם ממש זיעזעה אותו.
ובכל זאת אם נתייחס לסטונר כאל הספר על סטונר אותו אירוע היה משמעותי ביותר, אותו מפגש עם מה שנראה שלילי לחלוטין מילא איזשהו חלק מאוד חשוב מסיפור החיים. יכול להיות גם שהיותו של סטונר בן-אדם ישר ומוסרי ברמה מאוד גבוהה הפכה את אותה התנגשות עם מה שהוא האמין לכואב ואפילו מכאיב למשהו שכל-כך קשה להתמודד איתו.
השאלה ששאל את עצמו סטונר לטעמי היא בקשר לרוע ושאם הוא בלתי נמנע האם גם בלתי נמנע שיהיה מי שייצג בשבילו את הרוע ומה היחס שלו לדמות כזו. דרך ההתמודדות שלו עם אירועי חייו לאורך הספר מגיעה לאיזשהו מכשול או אפילו צומת שגורמת לחייו זעזוע שעולה אפילו על חלקו היחסי הרב בספר. האירוע הזה הוא אירוע מכונן ובגלל שהוא שלילי הוא מעניין בצורה שונה אולי לא עמוקה יותר אבל מעניינת.

ההרפתקה החברתית

אין דרך להגיד את זה. להתעסק בכלכלה זה דבר קשה, לבדוק מי גוזר קופון זה קל להגיד אבל כל עיסוק בכלכלה הוא בסופו של דבר עיסוק בכסף. כשאין כסף מתעסקים בכסף, כשמתעסקים במי שיש לו רוצים להיות מתקני עולם או עשירים.
רווחה כלכלית זה מה שמבקשים אבל מה מבקשים? מה זו רווחה כלכלית, מה זו רווחה בכלל? יש איזושהי חברה שהיא מתוקנת או שכל חברה מתוקנת היא רק לפני עוד תיקון ועוד תיקון ובאופן כללי האם השאיפה הזו היא משמעותית בכלל?
זה לא בהכרח תור אופטימי. אופטימי זה לשיר אימג'ן והשיר אימג'ן גם מפרט כמה דברים שאפשר לדמיין אבל באופן כללי הוא על לדמיין, על לקוות בשביל משהו יותר טוב. זה לא השיר היחיד אבל האם התקווה הזו היא חשובה ואם התשובה היא שלא, אפשר לשאול גם אם בכלל אפשר לחיות בלעדיה.
השאלה היא על הבסופו של דבר והאם הבסופו של דבר הזה יגיע או יכול להגיע כמו שהאם אפשר שלא לחכות לו? אולי הבסופו של דבר הזה יהיה כשנפסיק לחכות לו, אולי הדבר הוא לחכות לבסופו של דבר. נשמע הגיוני? נשמע יותר מדי הגיוני. ואם הבסופו של דבר הוא בסוף הדבר שהוא לחכות לבסופו של דבר מה זה הלחכות לבסופו של דבר או מה זה הדבר ואם יש בכלל משהו חוץ מהדבר מלבד האפשרות שהדבר הוא רע שהיא אפשרות שמאמינים בה לפעמים.
ברדיו ריטה שרה "זה יבוא, אתה תראה" וכל מה שאני כותב פה זה "כשזה יבוא ואני אראה..." אז מה, או שאני כבר אדע מה או שאני כבר לא אצטרך לדעת ואיך אני יכול שלא לדעת. ידעתי לחלום ולקוות לכל מיני דברים וכמעט בכל פעם הגעתי עד לנקודה ששאלתי את עצמי מה אם כן וכשלא ידעתי את התשובה נהייתי פחות בטוח.

סקירת המבוא לעבודה שלך הייתה תענוג. כתבת בכזה כישרון. אני באמת שוקלת להפוך אותך לחביב המורה.
המורה

קריאת כיוון

רומנטי זה לא או שלא לא ולכן אני מרגיש מספיק מסופק כדי לומר שכן, רומנטיקה עתידנית.
בתור כותב נפלא בעיני עצמו אני יכול להגיד כמה דברים על הכתיבה, זו יכולה להיות גם אומנות, עם ו', כלומר לדעת איפה לשים את הפסיקים ולמה וכן הלאה, וזו רומנטיקה עתידנית בעיניי.
תגידו שלא כל הרומנטיקה עתידנית בינתיים או שלא צריך להאשים את העתיד.
אני אוהב ללמוד. לא, יותר מזה, אני צריך ללמוד! אבל כל פעם שאני לומד נדמה לי שמשהו מהחדווה נפגם. ניצוץ זה משהו שאני מאמין בו, זה משהו שכולם מאמינים בו, זה אור איפה שלא אמור להיות אור, זה הלא-טבעי אבל לא הלא-טבעי הלא-בריא שכולנו מבכים כל הזמן (איכות הסביבה) זה הלא טבעי שאוהבים ומי נתן כזה מונופול לטבעי על הטבע אולי הכל ניצוץ?

אם נגזר עלינו לתרגם...

ברשומה הנוכחית אני רוצה לעסוק בפילוסופיה.
לאחרונה קראתי את ספרה התק של לזלי לווין על 'הפילוסופים הגדולים' שמתמצת ב- 2-3 עמודים כל אחד את עבודתם של 48 פילוסופים מלפני-סוקרטס ועד המאה ה- 20. כמובן שגם אני פילוסוף גדול (וההוכחה: קראתי את כל הספר 'הפילוסופים הגדולים') ולכן רשומה זו תעסוק בפילוסופיה.

הפילוסופיה היא בעצם עיסוק במחשבות ורעיונות שאמור לקבוע שדברים שאין שום אפשרות לקבוע לגביהם אם הם כך או אחרת הם כך או אחרת. כדי להוכיח את רעיונותיהם (שהם בעצם השקפת עולמם האישית) משתמשים הפילוסופים ב'הוכחות' מבוססות בערך כמו ההוכחה שנתתי בסוגריים שבפסקה הראשונה. כמובן שיש פילוסופים שכל הפילוסופיה שלהם היא שהפילוסופיה חסרת ערך כי היא לא מדע מדויק (כמו המתמטיקה למשל) וכל חייהם הם ניסיון למצוא הוכחות 'מתמטיות', בלתי ניתנות להפרכה כאילו, לתיאוריות שלהם. תיאוריות שהן פילוסופיות ובלתי ניתנות להוכחה-אמיתית מעצם היותם פילוסופיות.
כל זה הופך את כל הפילוסופיה ליצור-פילוסופי מהבחינה הזו שאין לה כביכול ערך או אפילו קיום אמיתי ואשר עוסק למרבה האירוניה במהו ערך ומהו הקיום ומהי האמת. מה שנובע מכך הוא כמו כלב שרודף אחרי הזנב שלו ורודף ורודף ורודף עד שהוא נהיה עיגול ואולי ככה נוצר העולם שכידוע הוא עגול וזוהי למשל מחשבה פילוסופית.

מה ההבדל בין הפילוסופיה לאמונה? לא ברור. אני אפילו לא בטוח שיש באמת הבדל. יש אנשים שמאמינים שאלוהים קיים ויש אנשים שמאמינים שאין אלוהים. אותו הויכוח קיים בין הפילוסופים. הפילוסופיה היא בעצם איזשהו עיסוק יותר נעלה כביכול בסוגיות כאלה אבל מבחינתי כל פעם שפילוסוף מייצר איזושהי נחרצות לטענה כמו שאלוהים הוא כך וכך או העולם הוא כך וכך או היקום הוא כך וכך ונוצר מכך וכך או כך וכך הוא בדרך כלל מוכיח רק את חולשתו של מדע הפילוסופיה.

איזשהו ערך שאני מזהה בעבודתם של פילוסופים הוא בדרך ההתייחסות שלהם לעצם הפילוסופיה. טענה פילוסופית שאולי אפשר להוכיח היא שכל הטענות הפילוסופיות חסרות-ערך באותה מידה ושהפקפוק והספקנות הם בעצם הא' וה-ב' של כל הפילוסופיה הראויה לשמה. הפילוסופיה עברה מלעסוק בעולם וביקום התפתחה עד כדי פילוסופיה שעוסקת בפילוסופיה. היו רבים מאותם 48 שעליהם קראתי שהייתה להם השפעה מהותית וניכרת בתחומים שונים (מדע המדינה למשל) אבל הפרדוקס פה הוא שהפילוסופיה אשר מנסה להפוך את הלא-ברור והלא-בטוח לברור ומוכח היא בעצמה דבר לא ברור ולא בטוח ושכמו השאלות הגדולות שעומדות למולה גם היא עצמה מוטלת בספק או אפילו שאלה בפני עצמה.
אפשר אפילו להתייחס לפילוסופיה - וזה בהשראת כמה מהפילוסופים של המאה ה- 20 שעסקו הרבה בשפה ובבלשנות ובכוחן של המילים ובחולשתן - כ'פילוסופיה?'.

עם זאת חייבים לציין שיש התחכמויות נחמדות ומעוררות מחשבה. באופן כללי מדע הפילוסופיה הוא מעורר-מחשבה. אבל באופן כללי הוא גם סוג של מדע-ההתחכמות. ובכל זאת הפילוסופיה שזורה בהיסטוריה האנושית מאז שהייתה היסטוריה ואולי זה לא במקרה ואולי היא פיתחה את המודעות האנושית יותר מכל מדע אחר. מעצם היותה העיסוק בחקר הבלתי-ניתן לחקירה הפכה הפילוסופיה את עצמה לחסרת-ערך באיזשהו מובן אבל מעצם היותה מעוררת מחשבה ומעצם החופש של הפילוסופים לחקור את הבלתי ניתן לחקירה, היא גם המנוע שמאחורי כל המחשבה: כולל המחשבה המדעית, כמו הפיזיקלית למשל. איינשטיין או ניוטון הציגו תיאוריות כמעט פילוסופיות (על היחסיות, על כוח המשיכה, על יחסי-גומלין) אשר בעצם היו לא-פילוסופיות רק כי קיבלו משנה-תוקף על ידי ניסויים שאשכרה הוכיחו את אותן טענות, מה שהפך אותן מפילוסופיה למדע.

הפילוסופיה אם כן היא אולי חסרת ערך אבל אולי בעלת הערך הרב ביותר מבין כל המדעים. והשניוּת (דואליות) הזו, האפשרות הפילוסופית הזו להיות דבר והיפוכו אולי מוכיחה את התיאוריה הפילוסופית באותו נושא וכך, כשדבר מוכיח את עצמו על ידי הוכחת עצמו אנחנו מתבלבלים לגמרי ונהיים פילוסופיים.
ואולי זה מה שבאמת חשוב, מה שעומד מאחורי הפילוסופיה כי עמד מאחורי הפילוסופים: איזשהו בלבול, איזושהי פליאה והשתאות לגבי החיים והעולם והקיום וכיוצא באלה דברים מופלאים. הפילוסופיה היא איזשהו ניסיון ראשוני להתמודד עם אותה תופעה וזהו ניסיון שהוא בין המדע לאמונה אבל בעצם נובע מאותו הדבר ששניהם נובעים ממנו.
חשוב לציין בהקשר הזה שאולי לא לחינם נחשב כל דוקטור (חוץ מדוקטור לרפואה) דוקטור לפילוסופיה. כי "הפילוסופיה של ה-..." היא חשובה להבנת הדרך שבה השפיעה הפילוסופיה על כל תחומי המחשבה ואפילו הייתה כמו הגזע שממנו צמחו אותם ענפים.

אם ככה אולי הטעות היא שלנו כשאנחנו משמיצים את הפילוסופיה. אין לה 'עלים', היא לא מדעית לגמרי, אבל אולי היא אפילו המדע עצמו ולא רק המדע אלא גם מקום המפגש שלו עם האמונה. יכול להיות שהפילוסופיה היא איזשהו עיבוד של המחשבה. עיבוד ראשוני שמאפשר למחשבה לעשות את הצעד הבא לדברים מועילים ומוחשיים יותר.

אז האם היא הכרחית או חסרת כל ערך?
זו אולי שאלה פילוסופית.

מהי אהבה?

חשוב מאי-פעם לדון כרגע בשאלה מהי אהבה.
התשובה היא שאינני יודע ומה שאני יודע אני לא בדיוק יכול להגדיר במילים ומה שאני יכול להגדיר במילים אין לי רצון לחלוק עם אנשים שאני אפילו לא יודע שהם קוראים את הבלוג (או יודע ושכחתי, או הגר וענת).
לכן נעסוק בשאלה אחרת וחשובה לא פחות והיא - כיצד הופכים מתכת 'רגילה' לזהב?

מדע ה'אלכימיה' עוסק בדיוק בשאלה הזו שהייתה רלוונטית בתקופה שעדיין היו באמת אלכימאים והם ניסו להרוויח כסף מזה שהם יהפכו מתכות זולות לזהב וגם ניסו לחיות חיי נצח וחלקם הצליחו.

התשובה היא כמובן בשיר של לד זפלין "מדרגות לגן עדן".
בהתחלה חשבתי שאומרים שם שיש אישה על החוף ושכל הניצוץ נעלם. אחרי שקראתי את המילים ביו-טיוב גיליתי שיש אישה שבטוחה שכל הנוצץ הוא זהב. אם נרחיב את המקרה הפרטי הזה, שסותר את הטענה ש"לא כל הנוצץ זהב", נגלה מקרה מבחן חשוב מאוד שיכול אולי לשמש איזשהו חלון, איזשהו 'נתיב' אפילו להבנה שונה.
אם האישה הזו בטוחה שכל הנוצץ זהב הרי יכולה להיות פה הזדמנות. אבל עולות מכך שתי שאלות: האם היא מוכנה לשלם מחיר של זהב בשביל כל מה שנוצץ והאם יש לה הרבה כסף? כמובן שיש לה - היא קונה מדרגות לגן עדן, זה ידוע. אבל האם מדרגות אלה לגן עדן צריכות להיות עשויות זהב או "כל מה שנוצץ"?

הצעד הבא, אם כך, הוא לנסות לגרום לברזל לנצוץ. אפשר למשל לגלוון אותו.

כשהוא ינצוץ הוא זהב. אם הוא זהב, הוא שווה הרבה כסף. כסף מדבר וחרא של שוורים הולך. האם גם זה נכון?
לא זה לא נכון. כסף לא מדבר. לכסף יש משמעות וגם למילים לכן זוהי מטאפורה. חרא של שוורים לא הולך, מי שהולך איפה שהלכו שוורים (או רצו - כמו במירוץ בספרד) עלול לדרוך על חרא של שוורים ולהמשיך ללכת עם החרא דבוק לו לנעל.
אפשר לתת דוגמא יותר מוכרת שבן-אדם דורך על חרא של כלבים למשל ואחרי זה הוא מריח סירחון ושואל (בדרך כלל בקול רם) "מה זה הריח הזה?!" ורק אחרי כמה שניות מבין, מקווה שלא הבין נכון, בודק ומגלה שהוא דרך על חרא של כלבים. אותו הדבר עם חרא של שוורים.

אם כל הנוצץ זהב ונמכור לאישה הזו מדרגות, מברזל נגיד, שמובילות לגן עדן, האם אנחנו אחראים גם לזה שיהיה גן עדן בקצה של המדרגות?
אם כן, אפשרות אחת היא לעשות מדרגות ארוכות-ארוכות שמובילות גבוה-גבוה ואז המדרגה המאוד גבוהה רופפת והאישה נופלת. אם היא אישה טובה ומאמינה (ידוע שהיא מאמינה שכל הנוצץ זהב) היא תגיע לגן-עדן ואם לא יכול להיות שהיא תגיע לגיהנום או סתם תמות. כמובן שגם לנו מגיע איזשהו עונש לכאורה על זה שהרגנו את האישה הזו אבל אם ל-ה-א-מ-י-ן ללד-זפלין זה מה שהיא ביקשה לקנות.
נניח שנרוויח על המדרגות סכום של 700 שקל. לא, בעצם 700 אלף שקל. תלוי כמה התאמצנו בשביל להשיג את הברזל וכמה כסף יש לאישה. נניח שהרווחנו סכום גבוה של שקלים. לסכום הזה יש משמעות וכסף - כמו שאומרים - מדבר.
זאת אומרת שלקחנו ברזל והפכנו אותו לכסף. על ידי זה ששמענו לד-זפלין, גילוונו את הברזל והרגנו את האישה. הצעד הבא הוא להפוך את הכסף לזהב.

זה החלק הקל.

אונקייה של זהב עולה כך וכך דולרים. אפשר לבדוק את זה באינטרנט. נהפוך את הכסף לאונקיות של זהב.

מ.ש.ל

הסיבה לעליית יוקר המחיה

האינפלציה נגרמת בשל היחלשות השקל! למה השקל נחלש? כי אף אחד לא קונה שקלים, אנשים בחו"ל לא קונים שקלים כי ישראל נראית להם מקום לא בטוח שנהנה כביכול מכלכלה יציבה ומשגשגת למרות שהעתיד של המדינה לא בטוח ובטח שלא מבטיח. לכן אנשים לא יקנו שקלים כי נדמה להם שהשקל במצב טוב ויכול רק לרדת, אין הרגשה של פוטנציאל בלתי ממומש שתביא משקיעים זרים להשקיע בשקל ולכן להתחזקותו. אבל הם טועים, השקל מאוד חלש! ובגלל שהשקל חלש הייבוא יקר. מה שעולה 2 אירו עולה 10 וחצי שקל ולא נגיד 8 שקל אם האירו היה רק 4 שקל - אם השקל היה יותר חזק!
אחד הפיתרונות הוא מעבר לייבוא ממדינות עולם שלישי. אותן המדינות שאנחנו מייבאים מהם עובדים זרים בזול (כי המטבע שלהם הרבה יותר חלש משלנו) יכולות למכור לנו סחורות בזול מאותה סיבה. הרבה חברים שלי שהיו בהודו אומרים שאפשר לקנות שם בחמישה שקלים מה שבישראל עולה הרבה יותר. לכן במקום לייבא כל מיני 'מותגים' שגם ככה מיוצרים בהודו אבל בגלל שיש עליהם תווית אמריקאית עולים פי 10, צריך לייבא י-ש-י-ר-ו-ת מהעולם השלישי., זה בהקשר של הייבוא.
בכל מקרה כדאי לנסות ולחזק את השקל. כדי שנוכל להרשות לעצמנו שקל חלש אנחנו צריכים להיות ה-ר-ב-ה יותר יצרניים. זאת אומרת: אם נהיה מדינה של אנשים חרוצים שמייצאים הרבה ומייצרים לעצמם את כל הצרכים שלהם לא יהיה איכפת שהשקל חלש. להיפך, מבחינת ייצוא זה טוב כי אם אירו שווה חמש וחצי אז על מה שאתה מוכר באירו אתה מקבל חמש וחצי שקלים (שזה נניח הרבה). אבל עד אז המצב שלנו לא כזה. אנשים משקיעים את כל הכוח שלהם בצבא ואחרי זה רוצים לשבת על התחת ולהיות רואי-חשבון. מה רואה חשבון מייצר? כלום. אי אפשר לייצא ראייה וגם לא של חשבון. אם רואי החשבון היו אופים לחם או מייצרים שמן-זית או יין או אפילו מקליטים דיסקים של מוזיקה (!) והתוצרת הייתה טובה אפשר היה ליהנות מהחולשה של השקל אבל הם רק מייבאים! כי הם נוסעים לחו"ל וממירים את השקל במטבע יקר. הם קונים קורנפלקס של קלוגס שעולה נגיד דולר ליבואן שזה לא הרבה אבל הדולר עלה.
לכן! סטנלי פישר צריך למכור את כל המיליארדי דולרים שהוא קנה בגלל שהוא גיס חמישי ובכלל אמריקאי. ברגע שיש לך דולרים אתה רוצה שהדולר יתחזק מול השקל וברגע שיש לך שקלים אתה רוצה את ההיפך. איך אני יודע? כי היו לי 1000 דולר מושקעים שעכשיו הפכתי חזרה לשקלים (רווח של 183 שקל בחודשיים וחצי, כולל עמלות) וקודם רציתי שהדולר יעלה מול השקל ועכשיו להיפך. וההיפך הוא הנכון! בדקתי עכשיו בעיתון וכל מטבע שהיה בטבלה חוץ מהדרום אפריקני התחזק מול השקל השנה בלפחות 5%, אז ברור שתהיה אינפלציה!!!
סטנלי פישר הוא בושה ובושה כל הרואי חשבון שאנחנו מייצרים כדי שאפילו לא יבינו את הדבר הזה. הגיע הזמן להמיר את הדולר בשקל ולעבור לייבוא ישיר מהמזרח!! ויפה שעה אחת קודם.

סרבנות מצפון

כשנדברנו אני ואני בנוגע לנושא הרשומה הראוי וזה אחרי 3 רשומות שנפסלו בגלל שהיו ספציפיות מדי ומשעממות הוחלט לרשום בכותרת את הביטוי הראשון שעלה לי לראש וזה הביטוי "סרבנות מצפון".
חשוב לתת כדוגמא את סרבני המצפון.
עכשיו ניזהר בדברינו ולמה ניזהר כי למה לא? זאת אומרת אפשר להיזהר ואפשר לא ואפשר לשאול למה לא אבל אני אומר שיש דווקא סיבה למה שלא להיזהר כי זה מאפשר יותר חופש והרגשה יותר טובה.
הובא לידיעתי שאין הרבה קוראים לבלוג הזה ולכן בדקתי והתברר לי שיש הרבה קוראים. הדבר הזה הטריד אותי מאוד.
חשוב לו לכותב, ואגדיל ואומר - לכל כותב, שלא יקראו את הדברים שהוא כותב בלי ידיעתו.
לכן לדוגמא אני לא מחשיב את עצמי כמסחרי וגם בגלל מה שדובי אמר לי אז שהוא "לא מסחרי" ובגלל שהערכתי את התשובה הזו ואימצתי אותה לעצמי.
אני מבקש אם כן ממי שקורא את הבלוג הזה שיפסיק לקרוא אותו אלא אם כן ביקשתי ממנו במפורט ובכל מקרה שלא יספר לאף אחד אחר שהוא אי-פעם קרא את הבלוג הזה וזה איסור חמור ובל יעבור.
אין לי מה להרוויח פה, לא כסף ולא שום דבר אחר. זוהי גרפומניה אבל אני לא תאב פרסום כי את הפרסום שלי כבר קיבלתי ולא אהבתי. אין לי - ואני שוב אומר - מה להרוויח. פופולריות לא מעניינת אותי, אני לא פופ ואפילו לא רוק ואפילו לא שום דבר אחר. זהו מבחינתי אפילו ג'יבריש ואם להיות רציניים זה אימון כדי להכיר ז'אנר חדש של כתיבה כי אני בדרך כלל משורר שירים ופה אני מנסה איזושהי הרחבה של היריעה. עלילה לחלוטין עוד לא הצלחתי לייצר אבל אני מנסה למתוח את הכתיבה וכרגע כמו שאני גם מבין מזה שאני בעצמי קורא זהו לגמרי בוסר.
לכן לא יהיה נכון לקרוא בבלוג הזה. הפרסום הוא רק חלק מהאימון וכשאני אומר פרסום אני מתכוון לכך שהבלוג קיים באינטרנט ולא לאיזשהו פרסום שלי שגם אם הייתי חפץ בו - ואני לא - אני מעדיף שיגיע בעקבות יצירה הרבה יותר מגובשת.
אם אתם מתעניינים בי באופן אישי אני מרגיש יותר טוב עכשיו ואפילו אפשר לומר "בסדר גמור", אני מעסיק את עצמי בהרבה דברים ורואה ברכה בעמלי. חי את חיי על מי מנוחות ומרגיש יותר טוב מאשר נדמה אם קוראים רק את הבלוג הזה כי הרי ידוע שזו רק דרך להתבכיין על דברים כדי להרגיש יותר נמרץ ומעודד בחיים האמיתיים. זה אם כן כמו טיפול פסיכולוגי וכזה שאוקי המליצה לי עליו ואם אתם רוצים להיות פסיכולוגים תפאדלו אבל לא תקבלו ממני שקל, גם כי אין לי הרבה. כשיהיה לי הרבה כסף אני אולי אתן לכם אבל אולי גם לא. יש שטוענים שעשירים נהיים יותר קמצנים (כי הם נהיים יותר חשדנים) ואני לא אגזים ואבטיח (לא כמו הפרי אלא מלשון 'הבטחה') ש"לי זה לא יקרה", יכול להיות שגם אם אהיה עשיר לא תקבלו ממני שקל וגם לא 2 אם ברצונכם להתחכם?
אני בכל מקרה מאחל לכם אושר ועושר ומבקש שוב שתפסיקו לקרוא את הבלוג הזה כי זה לא קרקס פה.

סיכום ביניים

כשאני חושב על זה, הרבה מחיי, אולי מאז שנאלצתי 'להשתמט' מהצבא - בגלל ש"לא הצלחתי" כמו שהגדרתי את זה כששאלו אותי, ואולי לא יכולתי לסבול את זה, ואולי לא יכולתי לסבול את עצמי - ניסיתי להגדיר לעצמי מהי ישראל או לפחות מהי ישראל בשבילי או מה זה בשבילי להיות ישראלי. מכל-כך הרבה זוויות ניסיתי לבחון את המשוואה, ובאמת הרבה פעמים התייחסתי לזה כמשוואה. עוד לפני הצבא הייתי טוב במתמטיקה והשתמשתי במתמטיקה כדי לנסות ולפענח את הדיסוננס הזה שנוצר בי כשכבר לא הרגשתי חלק מובן מאליו ולא הרגשתי שייך למשהו מאוד בסיסי, לאיזשהו קולקטיב, עם, אפילו שטח גיאוגרפי שבתחומו אני בכל זאת קיים. להסכמי שלום הגעתי, חילקתי וחיברתי את הארץ, ספרי אזרחות שלא קראתי הייתי יכול לכתוב. הגעתי למסקנה שאני מבין הרבה מהחולי הפסיכולוגי וממה הוא נובע, את הריבוד ואת הריחוק, את ההיתוך, את הבעד והנגד, את הלמה והלמה-לא מכל כך הרבה זוויות. חלק מהדברים חוויתי על בשרי - כי בחרתי לחוות על בשרי או אפילו באופן בלתי נמנע מתוקף אזרחותי או מה שלא יהיה - ובחלק מהנושאים חיברתי אחד ועוד אחד בחזקת אחד (או כל מספר אחר) עד שבסופו של דבר אני שמח לפרסם את מסקנותיי: שהן קיטשיות ואופטימיות, שמעידות על איזשהו כישלון אישי שלי במסע הזה (שראיתי בו גם סוג של גבורה) אבל אולי על הצלחה של מה שניסיתי להגדיר בלהוכיח לי שאפילו אני לא מסוגל באמת להגדיר אותו.
והנה פרסמתי את מסקנתי. מחקרי האנתרופולוגי, פילוסופי, גיאוגרפי, מתמטי, היסטורי. מחקר שהקיף את מדע המדינה ואת מחשבת ישראל, את לימודי המזרח התיכון, אפילו כלכלה, את מלחמה ושלום של טולסטוי לא קראתי אז לא אחמיא לעצמי שהייתי יכול לכתוב אבל עסקתי בשתיהן (ולא פעם כעסתי על טולסטוי שכרך אותן ביחד). זה היה מחקר שטחי, מחקר מקיף ושטחי, כמו למשל שממלחמה ושלום הכרתי רק את שם הספר, אבל מצד שני היה פיסת חיים שלמה שאני מתאר לעצמי שגם את כל הרגש שלי, האהבות והאכזבות, תירגמתי לתוכו, ובכל זאת...
זוהי המסקנה: שהמחקר, המחקר בפני עצמו היה לו כוח אדיר עליי, הסקרנות שהביאה אותי לרצות ולהבין, לנסות ולהבין, להבין מה העניין ומהן הבעיות ואיך צריך להתקדם וכו' וכו'. מחקר שהטלתי על עצמי לעשות כדי לתרגם את הזהות הזו לעצמי, אולי בגלל שלא לקחתי חלק בצה"ל למרות פרופיל 97 וקב"א הכי גבוהה וכו', כי "היית אמור להיות רמטכ"ל" כמו שחבר נתן לי מחמאה ויצאתי בסופו של דבר עם פרופיל 21. ותוצאת המחקר היא כישלון מחקרי, כי היו אלפי עדויות חותכות אבל מהי ישראל או מהי ישראל בשבילי או לפחות מה זה בשבילי להיות ישראלי (כמו שהגדרתי לעצמי את שאלת המחקר רק כאן, בתחילת המסמך המסכם של המחקר) - זוהי שאלה שהתשובה עליה היא מורכבת עד-כדי-כך שאין שום סיבה להפסיק את המחקר, כי הוא יכול להימשך חיים שלמים והרבה יותר מכך, חוץ מאותה תובנה שכן הגעתי אליה בקשר לחוסר התוחלת של המחקר.
כי זהו מחקר שהוא מרתק וממלא וכנראה גם אמשיך בו כי הוא אולי התשובה. אולי המחקר הזה, הניסיון לענות בינך לבין עצמך (ולפעמים מול קוראי הבלוג שלך) על השאלות האלו זה אולי מה שישראל, לפחות בשבילי, ואולי זה מה שבשבילי להיות ישראלי. מחקר שאתה לא מקבל עליו תואר מהאוניברסיטה כי כבר הקפת את כל התחומים ואתה לא יודע מה 'באמת' ללמוד אבל כן מחקר שמזכה אותך (במקרה שלי) בקצבת-נכות על סמך אחוזי נכות נפשיים שאם לומר את האמת, ממנה אני מתפרנס.
אם אני צריך להמשיך את המחקר בידיעה שאין תשובה אז אולי חזרתי בשאלה. ועכשיו אני צריך להמשיך את המחקר באופן החילוני שלו, כלומר להרוויח כסף, למצוא אישה יפה ולא רעה, להקים משפחה עם קצת ילדים. יהיו גם תשובות (אני מרגיע את עצמי), יהיו עוד תשובות. אבל השאלה היא יפה. השאלה אם השאלה היא לא התשובה. אולי זאת השאלה.

ענייני דיומא

אחרי שרק רשמתי רשומה כבר לא יכולתי שלא לרשום רשומה נוספת והפעם שוב חסרת כיוון לא כמו האחרונה 'מדורה' שהייתה קוהרנטית וקיבלה ביקורות נלהבות.
בזמן האחרון, הזמן המודרני האחרון, יש הערכה רבה לכאוס, לאותו סדר ששורר באנרכיה, סדר אלוהי אפילו ואני מתכנן להתחיל לרשום פה יותר ויותר רשימות אנרכיסטיות. לא רשימות בשבח האנרכיה כמו 'בואו נעלה על הכנסת' שגם מחשבות כאלה היו לי בחיי אלא רשימות אנרכיסטיות מטבען שיבדקו האם קיים סדר בבלאגן והאם כאשר אני בתור הכותב - או שאפשר לומר 'היוצר' - לא מנסה לעשות סדר נעשה בכל זאת סדר.
והרי זה לא שאני לא עושה סדר, הייתי יכול לעצום עיניים ולדפוק באגרופים על המקלדת, אני לא עושה את זה. אני רושם רשימה שעוסקת באי-סדר אבל האם באמת אני לא יוצר סדר? אני הרי רושם מהמודע, לא מאיזה תת-מודע, אני רושם בעברית, לא בג'יבריש ואפילו לא באספרנטו או בשפה זרה. אני רושם בעברית! כבר אמרו אנשים שהעברית היא המלכה של דוברי העברית ואם ככה, כמו שאומרים.
למשל הביטוי 'לא אודה ולא אבוש' הוא ביטוי ש - לא אודה ולא אבוש - איני יודע בדיוק את המשמעות שלו. למשל הביטוי 'מעז יצא מתוק' הוא ביטוי מספר שמשון התנ"כי. חצי עולם אוהב מישהו אחד וחצי עולם אוהב מישהו אחר אמרה סי היימן והמשיכה: "חצי עולם רוצה מישהו אחד וחצי עולם רוצה מישהו אחר".
היו ימים שהייתי רואה את סי היימן בבורגר-קינג, באזור הנמל של תל-אביב. היה יום אחד כזה. אני לא בטוח שזה היה בורגר קינג. עכשיו אני אכניס אקטואליה: בורגר קינג התאחד עם בורגר ראנץ', כבר אין בורגר קינג.
"מלך הבורגר" קראנו לו. "אתה בא למלך הבורגר?", "לא, אני מעדיף את חוות הבורגר!". בנוער של בני-עקיבא היינו עושים את זה הרבה, מעברתים (ומעוותים) את השמות הלועזיים לעברית-מלכה אבל את המילה בורגר לא הצלחנו לתרגם לעברית. אם הייתה לנו - כמתבקש - נציגות באקדמיה ללשון עברית, היינו יכולים לדון בנושא אבל לא הייתה ואל הרבי התביישנו לפנות בנושאים כל-כך לא רוחניים (למרות שהיו רוחניים אבל הסתתרה מאחוריהם קציצת-בשר ואולי זה היה התרגום הראוי: "בוא למלך-קציצת-הבשר, עזוב אותך מחוות-קציצת-הבשר").

אלה ימים קשים. כשנכתבות שורות אלה משתוללת סופה בארץ. טייפון! סטודנטים לרפואה, חנונים-בני-חנונים, מנהלים מחאה אינטליגנטית על זכותם להציל חיים. "אנחנו מעדיפים להיות כלבים ולא להיות רופאים" הם טוענים שם ואי-אפשר אפילו לשאול אותם "אז למה שלא תלכו להיות כלבים במקום רופאים" כי רופאים אפשר ללמוד להיות (הרבה שנים) וכלב או שאתה נולד כלב או שאתה נולד חיה אחרת (בן-אדם?).
אם היה מקצוע כזה - כלב, לא היו מעיזים להגיד בצורה כזו כי היו מעליבים את כל האנשים שלמדו את המקצוע ושקדו על הספרים כדי להיות מוסמכים ככלבים. כמובן שאת הכלבים שבסך הכל נולדו כלבים אפשר להעליב כי הם לא למדו בשביל זה באוניברסיטה. הם גם לא יודעים להיעלב בקול רם (לפחות לא בעברית) וסביר להניח שהוטרינרים לא "יעמדו על רגליהם האחוריות" כדי להגן עליהם, גם בגלל שלוטרינרים אין רגליים אחוריות, הם הולכים על 2.

אולי זה זמן טוב להקים איזשהו גוף שייצג את הכלבים, למשל שיתבע את עלבונם כשהרופאים מדברים ככה. בכל זאת, אם הכלבים היו מתבכיינים ש"אנחנו מעדיפים להיות רופאים (!) על להיות כלבים" הרופאים היו נעלבים. הרופאים מאוד מכבדים את עצמם ואת עבודתם וגם מרוויחים הרבה יותר כסף מהכלבים שמקבלים בעיקר חיסונים (מוטרינרים, שלא היו מעליבים אותם ככה) ואוכל לכלבים שנקנה בקילוגרמים. הם גם חיים הרבה פעמים במלונה.
סלוגן יותר הגיוני יהיה "אנחנו מעדיפים להיות חתולים (!) מלקבל אוכל כזה!" (נניח, על אוכל לכלבים שהוא לא טעים או יבש מדי), מה שמיד היה מתחיל את מחאת החתולים.

גם עלבונם של היהודים מפולין (פולניה) הוא עלבון קשה וכואב - טירוף מערכות: כשהייתי צעיר לקחתי טריפ (טיול) מטורף, פגשתי את מנחם בן והוא נתן לי אבטיח עם גבינה בולגרית. גבינה בולגרית! מישהו היה קונה גבינה פולנית?

לכל שאר העדות יש יותר כבוד. כבוד להגיד שאתה טריפולטאי נגיד למרות שטריפולי לפי מה שאני מבין זו בסה"כ עיר. מי שטריפולטאי אומר על עצמו שהוא טריפולטאי לא מעט פעמים. יכול להיות שצריך להקים את האיגוד לשמירה על שמם הטוב של כלבים ופולנים. יכול להיות שהאוטונומיה של הפולנים והכלבים צריכה לקום באיזשהו מקום בארץ ואולי זו צריכה להיות אחת הדרישות של האיגוד למרות שאולי בשלב יותר מתקדם של המאבק.
המלך של האוטונומיה יהיה מייקל ג'קסון ז"ל.

האם זה הזמן לגלגל את גלגל"צ לגוגל? לא, כי היא בעבודה! (והמבין יבין)
מה שבטוח, לא משנה אם אתם שחורים או לבנים ויעיד מלך האוטונומיה שאפשר להיות גם וגם וגם מוסלמי לעת זיקנה. כמובן שרק לאחר מותו הוא הוכתר למלך האוטונומיה אבל כבר היה מלך הפופ למרות שמלך הרוק היה אלביס שהלך לעולמו בגיל אפילו יותר צעיר ומה שמשתמע מזה שלא בהכרח טוב להיות מלך (דנה ברגר).
טוב, די, מספיק עם הצלגלג הזה שוב ושוב, נגמרה המוזה וצריך להשלים. כבר מהתחלה זו הייתה רשימה בולשיט ולמרות שלא הייתה בה שום כוונה היא הצליחה לפגוע בכל מיני מגזרים ולהוכיח שאפילו באופן כאוטי כותב הרשימה הזו הוא גזען ואולי זה בגלל הגזענות שהוא חווה בתור פולני. הקריאו את הרשימה הזו לכלבכם שיידע לעמוד על זכויותיו, אם אין לכם כלב אמרו דרשני. מה זה דרשני? אמרו דרשני!

מדורה

עשינו מדורה, אספנו מחטים של עצי אורן, האש בערה לגובה ותפסה את הזרדים, "הנה, נתפסו הזרדים" אמרנו ולאט אבל בטוח התחילו להתחמם הענפים המאסיביים יותר וזה היה סימן לנו לתפוס מרחק ולתת לאש לבעור ולהתפשט עד כדי מדורה מכובדת.
בינינו לבינינו לא היינו מופתעים. כן, זהו נס אבל כשיש גפרורים ואפילו מצית אז זה לא כאילו גנבנו את האש מהאלים - יותר נכון שמהקידמה, ואי-אפשר היה לטעות במבטים שהחלפנו: מבטים שאמרו "זה לא כאילו גנבנו את המדורה שלנו מהאלים, הדלקנו אותה עם גפרורים".
מדורה מפיצה חום ומפיצה אור, לכן היא אהובה על כל הבריות ובמיוחד עלינו.

תמיד יש את זאת שתגיד "אוף, כל העשן עף עליי" ותחכה לזה שיגיד בטון מתנגן "ידוע שהעשן הולך לבחורה הכי יפה במדורה". האם בחורה מכוערת תעיז להתלונן על העשן שעף עליה? תארו לכם שבחורה שלכל הדעות היא מכוערת תגיד "אוף, כל העשן עף עליי" ומישהו כבר כמעט-יגיד או אפילו יגיד(!) את המשפט המשלים, הרי מיד יתחילו אפילו צחקוקים אם לא הבנה שבשתיקה שזה די פאדיחה כי כולם יודעים שהיא לא מלכת היופי (כלומר: מכוערת).

אין מה לעשות שלא כולן הן מלכות יופי. יגידו הפמיניסטיות "גם לא כולם הם מלכי יופי" ובכל זאת יש יותר תחרויות מלכת-היופי מתחרויות מלך-היופי ואת זה יגידו אפילו הסטטיסטיקאים.
אפלייה על רקע מיני היא לא משהו שמתקבל בברכה אצל המדורה המתקדמת שלנו: "דת, גזע ומין" הפך למעין שילוש וה"ללא הבדל" הוא קדוש כמו כל דבר קדוש וכמו כל דבר קדוש רק המציאות עומדת בינו לבין להיות אמת מוחלטת. כי הרי אם לא היה הבדל מין (לדוגמא) הומואים לא היו הומואים וסטרייטים לא היו סטרייטים שלא לדבר על זה שיש הבדל כלשהו שכדי לא לחטוא בגסויות לא נסביר אותו ושכל מוסד הנישואים מבוסס - כמובן - על אהבה, אבל גם על האופציה להמשיך את השושלת בזכות אותו הבדל שבעזרת האהבה מייצר ילדים (מעצבנים?).

כמו בכל מדורה הכנו תפוחי אדמה ובצלים עטופים בנייר כסף וזרקנו/הנחנו אותם במקומות אסטרטגיים באש שעכשיו גם הייתה חייבת להישמר מספיק גדולה כדי לצלות אותם כראוי. הפעם לא הבאנו מרשמלואים שאם משפדים אותם ומרתיחים אותם על האש יוצאים נימוחים ונפלאים והיו כמה אנשים שאמרו "איך לא הבאנו מרשמלואים?!" ובעצם אמרו בצורה פוליטיקלי-קורקטית "איך לא הבאתם מרשמלואים?!".
בזכות הפוליטיקלי קורקט שאר האנשים רק הנהנו בצער, ויכול להיות שאם היו נאמרים הדברים בצורה היותר כנה והפחות נכונה היה מתחיל ויכוח שאולי אפילו היה נגרר למכות(!!!) שזה לא דבר שמישהו רוצה ובטח שלא בקרבת אש...
מסקנה: פוליטיקלי-קורקט הוא לא הדבר הכי פוליטיקלי-קורקט אבל אם חושבים שהוא יכול להציל אנשים מלעלות באש אז אין דבר יותר פוליטיקלי-קורקט מפוליטיקלי-קורקט ובמיוחד כשחושבים שאפשר להגדיר את כל הייעוד הנכון (קורקט) של הפוליטיקה כהצלת אנשים מלעלות באש.

שאלה מעניינת לחשוב עליה תוך כדי צפיה באש: האם המנהיגים (ה"קודקודים") הגבוהים ביותר בהיררכיה הם בעצם האנשים שהם הכי "פוליטיקלי קורקט"? ואם ככה, האם אפשר לחזות את יכולתו של, נאמר, חבר כנסת מהשורה, להפוך יום אחד לראש ממשלה או נשיא לפי כמה שהוא פוליטיקלי קורקט? האם אפשר להגדיר מדד של פוליטיקלי-קורקטיות כשאנחנו אפילו לא בטוחים אם הפוליטיקלי-קורקט הוא פוליטיקלי-קורקט? אבל בעצם כבר הגדרנו שאולי אתה יותר פוליטיקלי-קורקט ככל שאתה יותר מציל אנשים מלעלות באש. מה שאומר שהמנהיג הבא יהיה כנראה כבאי וצריך לקחת בחשבון את האפשרות שזה יהיה הכבאי שהשתתף במאסטר-שף.

הנה כבר יש מישהו שמבקש לבדוק אולי ה"שורשים" (כי ידוע שתפוחי אדמה ובצלים הם שורשים) כבר מוכנים והנה כבר מוציאים כמה מהאש ומתחילים לחלק והנה נכווית הלשון והנה מחכים קצת והנה יש מי שיש אצלו מלח בשביל תפוחי האדמה והנה יש מי שחושב בינו-לבינו "לפחות מלח הביאו". ואוכלים. זה לא הדבר הכי טעים בעולם כי יש דברים יותר טעימים אבל ממילא המדורה היא לא קודם-כל כדי לאכול אלא כדי להיפגש ולהתחמם באש ולהסתכל על הלהבות ולדבר ולשיר שירים שנגני הגיטרה יודעים לנגן.
זה לא המקום לפרט אילו שירים שרנו מסביב למדורה כמו שדודו הפלמ"חניק זכרונו-לברכה היה "מזמר ועוד איך" בקומזיץ אבל לא היה "מזמר" שירים של א' או ב' בהכרח כדי לאפשר לכל אחד את חופש הבחירה והספונטניות.

נגיד פה במאמר מוסגר שההתלהבות שניצתה מסביב לזמרת אדל בהמשך לדיסק השני שלה מעצבנת. הדיסק הראשון שלה היה נפלא ועכשיו כולם אוהבים אותה כאילו ש'צ'ייסינג פייבמנטס' ו'הומטאון גלורי' לא היו גם שירים מעולים וגם כל הזמן בגלגלצ. לזכות כותב הרשומה ייאמר שהוא רכש כבר את הדיסק הראשון ושאם רוצים לעקוב אחריו בנוגע לזמרים מבטיחים כדאי ושווה לחכות לדיסק הבא של שי גבסו בעקבות הדיסק 'קרוואן' המרגש ושלצערו נראה שמוש בן-ארי קצת התקלקל אחרי הדיסק היפהפה 'אנשום' והתדרדר לפי גלגלצ לשירי מחאה כנגד שוטר שעוצר אותו או משהו מטריד כזה ושחבל שהוא עזב את הרוחניות בשביל גשמיות כזו מעאפנה.

זהו, מתחילים להתפזר. מי שחפצה נפשו ויש לו מה לתת השתתף בכיבוי הצופי. כמובן שכדי להיות על הצד הבטוח וכדי לא לגרום חלילה לשריפה נוראית ("שריפה" לעומת "מדורה") נשפכו גם ליטרים של מים שאינם שתן. עם כל הכבוד לכבאים הפוליטיקלי-קורקטיים אין צורך להטריח אותם לחינם כי הם בטח אוכלים עכשיו טוסט במשמרת ואנחנו יודעים כמה זה מעצבן לשמוע אזעקה באמצע הטוסט ושאי-אפשר לסיים אפילו ללעוס כמו שצריך בגלל שכמה "ילדים"(?) היו לא אחראיים ומאוד לא פוליטיקלי קורקטיים וגרמו לשריפה.
אם לסכם את הרשומה אז היא רק רפרפה מעל כמה מהנושאים החשובים תוך כדי שימוש במוטיב המדורה כמעין חמור שגורר אחריו עגלה מלאה (בשטויות?). כמובן שהיו קוראים שרק רפרפו מעל הרשומה והיו כאלה שקראו בעיון, יש להודות גם לאלה וגם לאלה על פי חוקי הפוליטיקלי-קורקט. תודה.

טרטור טורד מנוחתי

אין עוד יום, אין עוד דקה, עכשיו. ממש עכשיו הם החיים כמו שרצינו אותם, כמו שביקשנו אותם. לא תאמינו אבל ממש כרגע כשאתם קוראים את הדברים הללו מתרחשים החיים שלכם במלוא כוח אמיתיותם, ממש כרגע קורה הנס ואתם משתכשכים באמבט הזה של הקיום ואתם קיימים ומי הקדושה מלטפים את גופכם ואין על מה לחשוב, אפילו על מה לחשוב אין, רק להשתכשך.
אפשר להמשיך ולספר סיפורים. על איזה אחד נמוך שפגשתי על שפת הנהר, כל מיני דברים כאלה של רומנטיקה מופלאה אבל לא, למה לקשקש. אין רומנטי יותר ופחות, יש את מה שיש ואם אין אושר מובנה ומתמשך אז אין. מה אפשר לעשות?
אפשר גם להגיד לעצמנו, למה דווקא עכשיו כשאנחנו קוראים את הדברים האלה מתרחשים החיים שלנו? ואני אסביר את עצמי ואומר שא-פ-י-ל-ו כשאתם עושים מעשה חסר ייחוד כמו קריאת רשומה מטיפנית בבלוג מתרחשים החיים ולהניח בפתחכם אתגר - תאהבו אותם ברגעים הכי פשוטים והכי חסרי ייחוד, תאהבו אותם אפילו בשחור לבן.
כן, זוהי רשומה אופטימית. אני מתנצל מראש. הרשומות המהרהרות, המערערות של יום אתמול שייכות לאתמול וכנראה שגם למחר אבל זוהי רשומה לא פחות קשה כי באופטימיות אין את אותה הגאוניות, אין אפילו קלות מסוימת של הכאב. כי הכאב פורץ ממך בלי שום קושי אבל אופטימיות היא מחלישה, היא חלשה, היא קלה לקריאה ולכן קשה לכתיבה, היא לא אתגר. להיות אופטימיים? קל להגיד. אז זהו, שלא, לא קל להגיד ולא קל להיות. ואני אגלה לכם עוד סוד: אני אינני אופטימי בדרך כלל וגם עכשיו לא. החיים שלי נראים לי עצובים ועלובים כבר כמה שבועות, מה אפשר לעשות? אפשר לעבוד על עצמנו זה מה שאפשר, אפשר לשקר לעצמנו, לרמות את עצמנו, אי אפשר? אפשר לנסות.
אז לא נאמר נואש? להיפך! נאמר נואש. למה לא? נאמר ונתייאש ונצא במחול אפילו, מה ההבדל? אין שום הבדל ונכון לעכשיו ונכון למחר ונכון לאתמול אפילו אין שום הבדל. כולנו רקמה אנושית אחת, חברים והגיע הזמן להשיל מעצמנו את הכבוד העצמי המוגזם הזה. אנחנו עכברים, חברים, או אפילו אברכים, כאילו שמה אנחנו בכלל, באמת!

ראיון בקשר לרעיון בקשר לרעיונות

ריגוש זול הוא זה! ריגוש זול של העלאת כדורים באוויר כדי לחבוט בהם. אין לחוס עליהם אין לחשוב עליהם שנית אבל לחבוט זה מומלץ ואומרים לי אל תהיה רגשני (סנטימנטלי) ואל תהיה תמים, החיים הם לא יופי מתמשך, יש עצב ויש קושי ויש התמודדות וכך תהיה לגבר. כשתוכל להתמודד עם מספיק כאב תקבל מאיתנו את התעודה וכשמפתים אותי בתעודה הרי ברור שאקפוץ קפיצת ראש לאש.
אז מה זה אם לא זילות? מה זה אם לא טמטום כשבן אדם נמדד בכמה חרא הוא אכל כאילו שחרא לא צריך לחרבן. כמה אתה דפוק זה כמה שאנחנו נאהב אותך וזוהי דרכו של עולם כי אם פגשת קשיים לא תיבהל כי אם פגשת קשיים קשיים לא יהיו קשים לך ויש בזה היגיון. היגיון יש בזה אבל תעשה לנו טובה ותשאיר את ההיגיון לנו, תפעל מהרגש, מהאינסטינקט, מהחייתיות. תהיה חיה, חיות זה מה שאנחנו יודעים להעריך, אל תהיה רועה עיזים תהיה עיזים, אל תהיה ציני תהיה צאן.
ואני מהנהן. כן, תלמדו אותי עוד (אני תלמיד חכם), תסבירו לי מה אני צריך לעשות, תראו לי את הדרך. כמוכם אני רוצה להיות, כמוכם ואפילו כמוכן, אתם כל-כך טובים, איך אתם עושים את זה?
אין ספק בעיניי שבני האדם הם יצורים נלעגים ונעלים בנלעגותם. אין ספק שאנחנו מעוררים תהיות ושדרך ההתנהלות שלנו החייתית בחוסר החייתיות שבה, כאילו שאם נראה עוד יצור עושה משהו כמו לתקתק מילים למחשב נוכל לקבל אותו בכלל לעולמנו או שאולי לא נבין. והשאיפה לאיזשהו חלום, כמו שכנסיית השכל כתבו "ואין לי חלום" ומה חולמות החיות? אולי חולמות אבל שואפות, שמות להן למטרה? אין להן שום מודעות ושום השכלה, אין להם את ההחלשה הזו שגורמת לנו להרהר למה לנו? ואולי זהו הכוח האנושי, הכוח שנובע מההחלשה, התשובות שנובעות מהתהייה, הצדק שנובע מהטעייה. אולי זה מה שעושה אותנו מפותחים כל-כך, לא כוח ולא עליונות אלא חולשה. אולי החולשה האנושית שאנו נלחמים בה ומוקיעים אותה היא הכוח הכל-כך גדול שלנו ואולי כשאותם אנשים ובעיקר אני אומרים "למה אנחנו חזקים כל-כך?" הם בעצם שואלים ואפילו בעצב אמיתי: "למה אנחנו חלשים כל-כך?".

קרקס החיים המודרניים לקראת יולי

האם ננטשנו אנו בני האדם, בני התמותה הקלים כל-כך לשכנוע, התמימים? האם כבר לא נשאר איתנו שום כיוון ידוע, שום סלע שנוכל לסמוך עליו את החולות הנודדים של נפשנו?
כבר כמעט יולי, הלא כן? כרגע עוד יומיים. ומה הם היומיים האלה אם לא היומיים האחרונים של יוני, כלומר, היומיים האחרונים של הלימודים בעבור אלה שעוד לא עלו לכיתה ז' ובוודאי מתרגשים לקראת החופש הגדול. ובחופש הנ"ל האם יהיו להם את אותם העוגנים שיפרידו בינם לבין זה הקרקס או שמא יהיו כמריונטות על חוט, כמו ילדים במשחק ילדים שאין להם אפילו על מי לסמוך מלבד אולי על הוריהם ועל "המבוגר האחראי" אבל מהו מבוגר? כמו השאלה איזהו אדם אפשר לשאול מהו מבוגר ואפילו מיהו מבוגר והאם באותו משחק של בליעת אש ונאמר אפילו אקרובטיקה על הטרפז יש מי שיקום וישים את האצבע על אותה שפיות שבינות לקוצי המודעות המתגבשת שבין אדם לאדם, שבין אדם לטרפז, שבין אדם לאש, שבין אדם לאותו פיל, ויש לומר פיל אהוב כי הרי פיל הוא מהחיות ה"טובות" ובכל זאת כאשר אותם פילים הופכים לחיות קרקס יש לשאול - האם לא כולנו פילים? האם לא כולנו חיות קרקס?
ויקום אותו הילד שיעיד כי המלך הוא עירום: יהיה אותו ילד, מלך אחרי מלך, ילד אחרי ילד ובכל זאת, גם רגשותינו קהו, מרוב שחידדנו וניסרנו איתם את הפרי פלח פלח וכבר עצי הפרי מלאים עסיס והדבורים האביקו את הפרחים ועם זאת, כמה וכמה וכמה שנים ברצף אפשר לחכות להבשלת הפרי ואז שיבשיל ויירקב?
סירפדים. סירפדים צורבים את רגלינו כאשר אנו מדדים יחפים אל תוך הטבע הזה שדורש מאיתנו נעלו נעליים וגירבו גרביים כדי שלא תיסרפדו מאש הסירפדים ויותר ויותר סירפדים מודיעים על התפטרותם מתפקידם הסירפדי ואומרים "איננו רואים ברכה בעמלנו" והרי מי המציא את הנעליים הטובות אם לא אנחנו הסירפדים ובכל זאת, כזה מוניטין רע ומרושע יש בשבילנו ובני-האדם, בני האדם בולעי האש, לא מבינים אותנו, לא מבינים את חשיבותנו.
ובכל הקרקס הזה, קרקס החיים המודרניים לא נשאר מקום לסירפד בגינה בינות צמחי התבלין ולא נשאר מקום לטבע בחיינו בינות לנעליים הטובות ולגרביים שימנעו את סירפדותינו וכל מה שיש לנו הוא אותו קרקס של חיים מודרניים קרקס של מין אנושי שטבוע בינו לבינו, בינו לבינה, בינם לבינם. כל איש ואישיו כל אישה ואישיה, כל אחד וכל האחדים המרכיבים את זהותו ובסופו של דבר מהו האחד? מהו האיש אם לא זה שאומר דייני, דייני, דייני וממשיך וממשיך וממשיך. אין לבטל כלאחר יד דברים קשים אלה, אפשר לומר "מדכאים" אלה כי הרי הדיכאון הוא אחד מסממניה הברורים והקשוחים של אותה חוויה מודרנית ואני אשאלכם כדי לסיים רשומה זו: האם לא עדיף שנתדכא מעצם צריבת הסירפד במעלה גרבנו, מעל נעלינו, תוך כדי כניסה חסרת מעצורים אל איזשהו טבע שנדמה שכבר הפך להיות כתמונת נוף שאין לה הופכין.

הרהורים בנוגע להצטרפותה של אלופה חדשה למטכ"ל

רומנטיקה? מהי רומנטיקה בימים שבהם אין שום הבדל בין גברים לנשים. ואחזור ואשאל האם אישה צריכה להחזיק רובה? וגבר? אז מהי הרומנטיקה כאשר מלחמות מפלחות את הסוציו שאנו מנסים פה לבנות ושוב ושוב נופלים לשסע. שוב השסע הלז מפלג אותנו בין ימין לשמאל, בין ערבים ליהודים, בין דתיים ללא דתיים, בין גברים לנשים, בין מלך לנשיא לראש ממשלה לאלופה בצה"ל שנקראת אלוף בצה"ל. צה"ל, צה"ל, צה"ל, אייכה? אייכה צה"ל? האם אתה הוא שתשיב לנו את זו הרומנטיקה שאבדה, ונאמר אפילו אולי חלילה לבלי שוב? "רק מלחמה אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה" כתב אותו משורר סחרופי בן המאה ה- 20 למאה ה- 21 האם אין שום אופציה אחרת? ועד מתי תאכל החרב אלוהי המלחמה? יש לי חרב שקניתי בעיר העתיקה בירושלים! האם העתיקות של החרב מלמדת אותנו גם על נצחיותה? והאם בעצם כל מה שנותר לנו אלה אותם רגעים קטנים של חסד כמו למשל שהאלופה שנקראת אלוף בפעם הראשונה בצה"ל ורק שלא ייגמרו לנו הפעמים הראשונות הללו. עוד ועוד פעמים ראשונות. אולי אפשר אפילו לנחש כל מיני פעמים ראשונות אבל למה לנו? למה לנו לנחש את הפעמים הראשונות כשאנחנו יכולים להתרגש מהם ולהתרגע מהם כמו במקרה זה של האלופה לענייני כוח אדם כמדומני אבל מה זה משנה? רק ענייני כוח אדם יש לנשים בראש? ולגברים? והאם ההבדל הזה? ההבדל בין המוטיבציה של המינים הוא הוא מה שמוגדר כמגדר ולא בכדי משחק המילים המתגלגל על הלשון? כאילו כדי ללמד על השוני שבין הלשון הציורית הגברית ללשון המתקתקה הנשית והאם יש מתקתק כיגאל סרנה כתב 24 שעות שאפילו יכול לגרום לכל אדם להתאהב בעיר שלה מוניטין בעייתיים כמו בת-ים אבל אז הוא יקרא את הכתבה המרנינה ויש לומר לא מרנינה כי אם מרגשת אפילו ויאמר לעצמו "אני רוצה להיות אפילו בת-ימי" ויגיד לעצמו ככה אני אגשים את הציונות, אלך לבת-ים בעקבות יגאל סרנה ולשונו המתקתקה.