בזמן האחרון אני קורא הרבה ספרים ולאט לאט מתקדם לספרים יותר ויותר טובים. כבר כמעט אפילו שלא מבחירה אני נכנס עמוק יותר ויותר לעיסוק הזה וכבר יש לי די הרבה ספרים שקניתי בסטימצקי בזמן האחרון ואת רובם קראתי מהתחלה ועד הסוף ואני קורא עכשיו שני ספרים במקביל ואחד (של יורם קניוק) כבר עוד מעט נגמר אבל אני יודע כבר מה אני אקרא אחריו והשני הוא הספר המדובר "בלשי הפרא" שמספר על סצינת השירה במקסיקו של שנות ה-70 שהוא ספר כל-כך מהולל שאפילו אוקי שמעה עליו, מה שקצת פוגם לי בהנאה, אבל הוא עדיין ספר מאוד חזק וגם ארוך ואני נהנה לקרוא אותו.
מצאתי שזו אפשרות די נפלאה להעברת זמן. את הספר של יורם קניוק יש איתי בתיק ואני קורא אותו כל פעם שמשעמם לי ואני עם התיק (מחכה לרכבת, ברכבת, מחכה לאברם) ואת הספר המקסיקני אני קורא כשאני בחדר ומשעמם לי. את הכתיבה כבר גיליתי מזמן ומן הסתם גם קראתי לא מעט אם אני בכל זאת יודע לכתוב אבל העיסוק בקריאה באופן הזה שאפשר לקרוא לו "קתרזי" (מלשון 'קתרזיס' שמתורגם כהזדככות) ואפשר לקרוא לו אפילו ממכר (בהקשר של הזדקקות) הוא חדש לי.
אני מצטט לפעמים את צ'רלס בוקובסקי שסיפר שהוא כותב, שירים נגיד (אני קראתי בעיקר סיפורים קצרים שלו) ורק כשהוא קורא אותם אחרי יומיים או שלושה הוא יודע אם הם באמת טובים. זה מעניין כי זה מעלה את השאלה עד כמה הכותב באמת כותב את הכתוב אבל בהקשר של קריאה (לעומת כתיבה) לא באמת איכפת לך אם הכותב באמת כתב את הכתוב ואין לך עניין אגואיסטי (וגם תיאולוגי) כזה כי אתה בסך הכל קורא וממילא לא משהו שאתה כתבת.
עכשיו אני כותב על קריאה שזה סוג של שילוב אבל הקריאה מורידה לך קצת מרגשות האשם של הכתיבה. יכול להיות שמישהו שכותב הרבה יותר משהוא קורא זכאי לרגשות אשם לפי תפיסת העולם של היצע וביקוש ואני מתאר לעצמי שגם רק לקרוא בלי לכתוב, למרות שהרבה אנשים עושים את זה, זה לא שלם.
מישהי (ארגנטינאית במקור, אפרופו "בלשי הפרא") שלומדת איתי במכינה סיפרה לי היום שהיא לא יכולה לקרוא בלי לשמוע. היא אמרה שזה כנראה סוג של A.D.D וכששאלתי אותה איך היא מבינה את החומר בכיתה היא אמרה שהיא בעיקר מקשיבה למה שהמורה/מרצה אומר וזה היה לי מוזר כי היא באמת בחורה חכמה ומגניבה וגם אני אבל הבעיה הזו רחוקה ממני. אם כבר יש לי אהבה מוגזמת למילה הכתובה.
הספרים שאני קורא כרגע: "חיים על נייר זכוכית" - יורם קניוק; "בלשי הפרא" - רוברטו בולניו
מצאתי שזו אפשרות די נפלאה להעברת זמן. את הספר של יורם קניוק יש איתי בתיק ואני קורא אותו כל פעם שמשעמם לי ואני עם התיק (מחכה לרכבת, ברכבת, מחכה לאברם) ואת הספר המקסיקני אני קורא כשאני בחדר ומשעמם לי. את הכתיבה כבר גיליתי מזמן ומן הסתם גם קראתי לא מעט אם אני בכל זאת יודע לכתוב אבל העיסוק בקריאה באופן הזה שאפשר לקרוא לו "קתרזי" (מלשון 'קתרזיס' שמתורגם כהזדככות) ואפשר לקרוא לו אפילו ממכר (בהקשר של הזדקקות) הוא חדש לי.
אני מצטט לפעמים את צ'רלס בוקובסקי שסיפר שהוא כותב, שירים נגיד (אני קראתי בעיקר סיפורים קצרים שלו) ורק כשהוא קורא אותם אחרי יומיים או שלושה הוא יודע אם הם באמת טובים. זה מעניין כי זה מעלה את השאלה עד כמה הכותב באמת כותב את הכתוב אבל בהקשר של קריאה (לעומת כתיבה) לא באמת איכפת לך אם הכותב באמת כתב את הכתוב ואין לך עניין אגואיסטי (וגם תיאולוגי) כזה כי אתה בסך הכל קורא וממילא לא משהו שאתה כתבת.
עכשיו אני כותב על קריאה שזה סוג של שילוב אבל הקריאה מורידה לך קצת מרגשות האשם של הכתיבה. יכול להיות שמישהו שכותב הרבה יותר משהוא קורא זכאי לרגשות אשם לפי תפיסת העולם של היצע וביקוש ואני מתאר לעצמי שגם רק לקרוא בלי לכתוב, למרות שהרבה אנשים עושים את זה, זה לא שלם.
מישהי (ארגנטינאית במקור, אפרופו "בלשי הפרא") שלומדת איתי במכינה סיפרה לי היום שהיא לא יכולה לקרוא בלי לשמוע. היא אמרה שזה כנראה סוג של A.D.D וכששאלתי אותה איך היא מבינה את החומר בכיתה היא אמרה שהיא בעיקר מקשיבה למה שהמורה/מרצה אומר וזה היה לי מוזר כי היא באמת בחורה חכמה ומגניבה וגם אני אבל הבעיה הזו רחוקה ממני. אם כבר יש לי אהבה מוגזמת למילה הכתובה.
הספרים שאני קורא כרגע: "חיים על נייר זכוכית" - יורם קניוק; "בלשי הפרא" - רוברטו בולניו
