אין עוד יום, אין עוד דקה, עכשיו. ממש עכשיו הם החיים כמו שרצינו אותם, כמו שביקשנו אותם. לא תאמינו אבל ממש כרגע כשאתם קוראים את הדברים הללו מתרחשים החיים שלכם במלוא כוח אמיתיותם, ממש כרגע קורה הנס ואתם משתכשכים באמבט הזה של הקיום ואתם קיימים ומי הקדושה מלטפים את גופכם ואין על מה לחשוב, אפילו על מה לחשוב אין, רק להשתכשך.
אפשר להמשיך ולספר סיפורים. על איזה אחד נמוך שפגשתי על שפת הנהר, כל מיני דברים כאלה של רומנטיקה מופלאה אבל לא, למה לקשקש. אין רומנטי יותר ופחות, יש את מה שיש ואם אין אושר מובנה ומתמשך אז אין. מה אפשר לעשות?
אפשר גם להגיד לעצמנו, למה דווקא עכשיו כשאנחנו קוראים את הדברים האלה מתרחשים החיים שלנו? ואני אסביר את עצמי ואומר שא-פ-י-ל-ו כשאתם עושים מעשה חסר ייחוד כמו קריאת רשומה מטיפנית בבלוג מתרחשים החיים ולהניח בפתחכם אתגר - תאהבו אותם ברגעים הכי פשוטים והכי חסרי ייחוד, תאהבו אותם אפילו בשחור לבן.
כן, זוהי רשומה אופטימית. אני מתנצל מראש. הרשומות המהרהרות, המערערות של יום אתמול שייכות לאתמול וכנראה שגם למחר אבל זוהי רשומה לא פחות קשה כי באופטימיות אין את אותה הגאוניות, אין אפילו קלות מסוימת של הכאב. כי הכאב פורץ ממך בלי שום קושי אבל אופטימיות היא מחלישה, היא חלשה, היא קלה לקריאה ולכן קשה לכתיבה, היא לא אתגר. להיות אופטימיים? קל להגיד. אז זהו, שלא, לא קל להגיד ולא קל להיות. ואני אגלה לכם עוד סוד: אני אינני אופטימי בדרך כלל וגם עכשיו לא. החיים שלי נראים לי עצובים ועלובים כבר כמה שבועות, מה אפשר לעשות? אפשר לעבוד על עצמנו זה מה שאפשר, אפשר לשקר לעצמנו, לרמות את עצמנו, אי אפשר? אפשר לנסות.
אז לא נאמר נואש? להיפך! נאמר נואש. למה לא? נאמר ונתייאש ונצא במחול אפילו, מה ההבדל? אין שום הבדל ונכון לעכשיו ונכון למחר ונכון לאתמול אפילו אין שום הבדל. כולנו רקמה אנושית אחת, חברים והגיע הזמן להשיל מעצמנו את הכבוד העצמי המוגזם הזה. אנחנו עכברים, חברים, או אפילו אברכים, כאילו שמה אנחנו בכלל, באמת!
אפשר להמשיך ולספר סיפורים. על איזה אחד נמוך שפגשתי על שפת הנהר, כל מיני דברים כאלה של רומנטיקה מופלאה אבל לא, למה לקשקש. אין רומנטי יותר ופחות, יש את מה שיש ואם אין אושר מובנה ומתמשך אז אין. מה אפשר לעשות?
אפשר גם להגיד לעצמנו, למה דווקא עכשיו כשאנחנו קוראים את הדברים האלה מתרחשים החיים שלנו? ואני אסביר את עצמי ואומר שא-פ-י-ל-ו כשאתם עושים מעשה חסר ייחוד כמו קריאת רשומה מטיפנית בבלוג מתרחשים החיים ולהניח בפתחכם אתגר - תאהבו אותם ברגעים הכי פשוטים והכי חסרי ייחוד, תאהבו אותם אפילו בשחור לבן.
כן, זוהי רשומה אופטימית. אני מתנצל מראש. הרשומות המהרהרות, המערערות של יום אתמול שייכות לאתמול וכנראה שגם למחר אבל זוהי רשומה לא פחות קשה כי באופטימיות אין את אותה הגאוניות, אין אפילו קלות מסוימת של הכאב. כי הכאב פורץ ממך בלי שום קושי אבל אופטימיות היא מחלישה, היא חלשה, היא קלה לקריאה ולכן קשה לכתיבה, היא לא אתגר. להיות אופטימיים? קל להגיד. אז זהו, שלא, לא קל להגיד ולא קל להיות. ואני אגלה לכם עוד סוד: אני אינני אופטימי בדרך כלל וגם עכשיו לא. החיים שלי נראים לי עצובים ועלובים כבר כמה שבועות, מה אפשר לעשות? אפשר לעבוד על עצמנו זה מה שאפשר, אפשר לשקר לעצמנו, לרמות את עצמנו, אי אפשר? אפשר לנסות.
אז לא נאמר נואש? להיפך! נאמר נואש. למה לא? נאמר ונתייאש ונצא במחול אפילו, מה ההבדל? אין שום הבדל ונכון לעכשיו ונכון למחר ונכון לאתמול אפילו אין שום הבדל. כולנו רקמה אנושית אחת, חברים והגיע הזמן להשיל מעצמנו את הכבוד העצמי המוגזם הזה. אנחנו עכברים, חברים, או אפילו אברכים, כאילו שמה אנחנו בכלל, באמת!
