האם ננטשנו אנו בני האדם, בני התמותה הקלים כל-כך לשכנוע, התמימים? האם כבר לא נשאר איתנו שום כיוון ידוע, שום סלע שנוכל לסמוך עליו את החולות הנודדים של נפשנו?
כבר כמעט יולי, הלא כן? כרגע עוד יומיים. ומה הם היומיים האלה אם לא היומיים האחרונים של יוני, כלומר, היומיים האחרונים של הלימודים בעבור אלה שעוד לא עלו לכיתה ז' ובוודאי מתרגשים לקראת החופש הגדול. ובחופש הנ"ל האם יהיו להם את אותם העוגנים שיפרידו בינם לבין זה הקרקס או שמא יהיו כמריונטות על חוט, כמו ילדים במשחק ילדים שאין להם אפילו על מי לסמוך מלבד אולי על הוריהם ועל "המבוגר האחראי" אבל מהו מבוגר? כמו השאלה איזהו אדם אפשר לשאול מהו מבוגר ואפילו מיהו מבוגר והאם באותו משחק של בליעת אש ונאמר אפילו אקרובטיקה על הטרפז יש מי שיקום וישים את האצבע על אותה שפיות שבינות לקוצי המודעות המתגבשת שבין אדם לאדם, שבין אדם לטרפז, שבין אדם לאש, שבין אדם לאותו פיל, ויש לומר פיל אהוב כי הרי פיל הוא מהחיות ה"טובות" ובכל זאת כאשר אותם פילים הופכים לחיות קרקס יש לשאול - האם לא כולנו פילים? האם לא כולנו חיות קרקס?
ויקום אותו הילד שיעיד כי המלך הוא עירום: יהיה אותו ילד, מלך אחרי מלך, ילד אחרי ילד ובכל זאת, גם רגשותינו קהו, מרוב שחידדנו וניסרנו איתם את הפרי פלח פלח וכבר עצי הפרי מלאים עסיס והדבורים האביקו את הפרחים ועם זאת, כמה וכמה וכמה שנים ברצף אפשר לחכות להבשלת הפרי ואז שיבשיל ויירקב?
סירפדים. סירפדים צורבים את רגלינו כאשר אנו מדדים יחפים אל תוך הטבע הזה שדורש מאיתנו נעלו נעליים וגירבו גרביים כדי שלא תיסרפדו מאש הסירפדים ויותר ויותר סירפדים מודיעים על התפטרותם מתפקידם הסירפדי ואומרים "איננו רואים ברכה בעמלנו" והרי מי המציא את הנעליים הטובות אם לא אנחנו הסירפדים ובכל זאת, כזה מוניטין רע ומרושע יש בשבילנו ובני-האדם, בני האדם בולעי האש, לא מבינים אותנו, לא מבינים את חשיבותנו.
ובכל הקרקס הזה, קרקס החיים המודרניים לא נשאר מקום לסירפד בגינה בינות צמחי התבלין ולא נשאר מקום לטבע בחיינו בינות לנעליים הטובות ולגרביים שימנעו את סירפדותינו וכל מה שיש לנו הוא אותו קרקס של חיים מודרניים קרקס של מין אנושי שטבוע בינו לבינו, בינו לבינה, בינם לבינם. כל איש ואישיו כל אישה ואישיה, כל אחד וכל האחדים המרכיבים את זהותו ובסופו של דבר מהו האחד? מהו האיש אם לא זה שאומר דייני, דייני, דייני וממשיך וממשיך וממשיך. אין לבטל כלאחר יד דברים קשים אלה, אפשר לומר "מדכאים" אלה כי הרי הדיכאון הוא אחד מסממניה הברורים והקשוחים של אותה חוויה מודרנית ואני אשאלכם כדי לסיים רשומה זו: האם לא עדיף שנתדכא מעצם צריבת הסירפד במעלה גרבנו, מעל נעלינו, תוך כדי כניסה חסרת מעצורים אל איזשהו טבע שנדמה שכבר הפך להיות כתמונת נוף שאין לה הופכין.
כבר כמעט יולי, הלא כן? כרגע עוד יומיים. ומה הם היומיים האלה אם לא היומיים האחרונים של יוני, כלומר, היומיים האחרונים של הלימודים בעבור אלה שעוד לא עלו לכיתה ז' ובוודאי מתרגשים לקראת החופש הגדול. ובחופש הנ"ל האם יהיו להם את אותם העוגנים שיפרידו בינם לבין זה הקרקס או שמא יהיו כמריונטות על חוט, כמו ילדים במשחק ילדים שאין להם אפילו על מי לסמוך מלבד אולי על הוריהם ועל "המבוגר האחראי" אבל מהו מבוגר? כמו השאלה איזהו אדם אפשר לשאול מהו מבוגר ואפילו מיהו מבוגר והאם באותו משחק של בליעת אש ונאמר אפילו אקרובטיקה על הטרפז יש מי שיקום וישים את האצבע על אותה שפיות שבינות לקוצי המודעות המתגבשת שבין אדם לאדם, שבין אדם לטרפז, שבין אדם לאש, שבין אדם לאותו פיל, ויש לומר פיל אהוב כי הרי פיל הוא מהחיות ה"טובות" ובכל זאת כאשר אותם פילים הופכים לחיות קרקס יש לשאול - האם לא כולנו פילים? האם לא כולנו חיות קרקס?
ויקום אותו הילד שיעיד כי המלך הוא עירום: יהיה אותו ילד, מלך אחרי מלך, ילד אחרי ילד ובכל זאת, גם רגשותינו קהו, מרוב שחידדנו וניסרנו איתם את הפרי פלח פלח וכבר עצי הפרי מלאים עסיס והדבורים האביקו את הפרחים ועם זאת, כמה וכמה וכמה שנים ברצף אפשר לחכות להבשלת הפרי ואז שיבשיל ויירקב?
סירפדים. סירפדים צורבים את רגלינו כאשר אנו מדדים יחפים אל תוך הטבע הזה שדורש מאיתנו נעלו נעליים וגירבו גרביים כדי שלא תיסרפדו מאש הסירפדים ויותר ויותר סירפדים מודיעים על התפטרותם מתפקידם הסירפדי ואומרים "איננו רואים ברכה בעמלנו" והרי מי המציא את הנעליים הטובות אם לא אנחנו הסירפדים ובכל זאת, כזה מוניטין רע ומרושע יש בשבילנו ובני-האדם, בני האדם בולעי האש, לא מבינים אותנו, לא מבינים את חשיבותנו.
ובכל הקרקס הזה, קרקס החיים המודרניים לא נשאר מקום לסירפד בגינה בינות צמחי התבלין ולא נשאר מקום לטבע בחיינו בינות לנעליים הטובות ולגרביים שימנעו את סירפדותינו וכל מה שיש לנו הוא אותו קרקס של חיים מודרניים קרקס של מין אנושי שטבוע בינו לבינו, בינו לבינה, בינם לבינם. כל איש ואישיו כל אישה ואישיה, כל אחד וכל האחדים המרכיבים את זהותו ובסופו של דבר מהו האחד? מהו האיש אם לא זה שאומר דייני, דייני, דייני וממשיך וממשיך וממשיך. אין לבטל כלאחר יד דברים קשים אלה, אפשר לומר "מדכאים" אלה כי הרי הדיכאון הוא אחד מסממניה הברורים והקשוחים של אותה חוויה מודרנית ואני אשאלכם כדי לסיים רשומה זו: האם לא עדיף שנתדכא מעצם צריבת הסירפד במעלה גרבנו, מעל נעלינו, תוך כדי כניסה חסרת מעצורים אל איזשהו טבע שנדמה שכבר הפך להיות כתמונת נוף שאין לה הופכין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה