כשאני חושב על זה, הרבה מחיי, אולי מאז שנאלצתי 'להשתמט' מהצבא - בגלל ש"לא הצלחתי" כמו שהגדרתי את זה כששאלו אותי, ואולי לא יכולתי לסבול את זה, ואולי לא יכולתי לסבול את עצמי - ניסיתי להגדיר לעצמי מהי ישראל או לפחות מהי ישראל בשבילי או מה זה בשבילי להיות ישראלי. מכל-כך הרבה זוויות ניסיתי לבחון את המשוואה, ובאמת הרבה פעמים התייחסתי לזה כמשוואה. עוד לפני הצבא הייתי טוב במתמטיקה והשתמשתי במתמטיקה כדי לנסות ולפענח את הדיסוננס הזה שנוצר בי כשכבר לא הרגשתי חלק מובן מאליו ולא הרגשתי שייך למשהו מאוד בסיסי, לאיזשהו קולקטיב, עם, אפילו שטח גיאוגרפי שבתחומו אני בכל זאת קיים. להסכמי שלום הגעתי, חילקתי וחיברתי את הארץ, ספרי אזרחות שלא קראתי הייתי יכול לכתוב. הגעתי למסקנה שאני מבין הרבה מהחולי הפסיכולוגי וממה הוא נובע, את הריבוד ואת הריחוק, את ההיתוך, את הבעד והנגד, את הלמה והלמה-לא מכל כך הרבה זוויות. חלק מהדברים חוויתי על בשרי - כי בחרתי לחוות על בשרי או אפילו באופן בלתי נמנע מתוקף אזרחותי או מה שלא יהיה - ובחלק מהנושאים חיברתי אחד ועוד אחד בחזקת אחד (או כל מספר אחר) עד שבסופו של דבר אני שמח לפרסם את מסקנותיי: שהן קיטשיות ואופטימיות, שמעידות על איזשהו כישלון אישי שלי במסע הזה (שראיתי בו גם סוג של גבורה) אבל אולי על הצלחה של מה שניסיתי להגדיר בלהוכיח לי שאפילו אני לא מסוגל באמת להגדיר אותו.
והנה פרסמתי את מסקנתי. מחקרי האנתרופולוגי, פילוסופי, גיאוגרפי, מתמטי, היסטורי. מחקר שהקיף את מדע המדינה ואת מחשבת ישראל, את לימודי המזרח התיכון, אפילו כלכלה, את מלחמה ושלום של טולסטוי לא קראתי אז לא אחמיא לעצמי שהייתי יכול לכתוב אבל עסקתי בשתיהן (ולא פעם כעסתי על טולסטוי שכרך אותן ביחד). זה היה מחקר שטחי, מחקר מקיף ושטחי, כמו למשל שממלחמה ושלום הכרתי רק את שם הספר, אבל מצד שני היה פיסת חיים שלמה שאני מתאר לעצמי שגם את כל הרגש שלי, האהבות והאכזבות, תירגמתי לתוכו, ובכל זאת...
זוהי המסקנה: שהמחקר, המחקר בפני עצמו היה לו כוח אדיר עליי, הסקרנות שהביאה אותי לרצות ולהבין, לנסות ולהבין, להבין מה העניין ומהן הבעיות ואיך צריך להתקדם וכו' וכו'. מחקר שהטלתי על עצמי לעשות כדי לתרגם את הזהות הזו לעצמי, אולי בגלל שלא לקחתי חלק בצה"ל למרות פרופיל 97 וקב"א הכי גבוהה וכו', כי "היית אמור להיות רמטכ"ל" כמו שחבר נתן לי מחמאה ויצאתי בסופו של דבר עם פרופיל 21. ותוצאת המחקר היא כישלון מחקרי, כי היו אלפי עדויות חותכות אבל מהי ישראל או מהי ישראל בשבילי או לפחות מה זה בשבילי להיות ישראלי (כמו שהגדרתי לעצמי את שאלת המחקר רק כאן, בתחילת המסמך המסכם של המחקר) - זוהי שאלה שהתשובה עליה היא מורכבת עד-כדי-כך שאין שום סיבה להפסיק את המחקר, כי הוא יכול להימשך חיים שלמים והרבה יותר מכך, חוץ מאותה תובנה שכן הגעתי אליה בקשר לחוסר התוחלת של המחקר.
כי זהו מחקר שהוא מרתק וממלא וכנראה גם אמשיך בו כי הוא אולי התשובה. אולי המחקר הזה, הניסיון לענות בינך לבין עצמך (ולפעמים מול קוראי הבלוג שלך) על השאלות האלו זה אולי מה שישראל, לפחות בשבילי, ואולי זה מה שבשבילי להיות ישראלי. מחקר שאתה לא מקבל עליו תואר מהאוניברסיטה כי כבר הקפת את כל התחומים ואתה לא יודע מה 'באמת' ללמוד אבל כן מחקר שמזכה אותך (במקרה שלי) בקצבת-נכות על סמך אחוזי נכות נפשיים שאם לומר את האמת, ממנה אני מתפרנס.
אם אני צריך להמשיך את המחקר בידיעה שאין תשובה אז אולי חזרתי בשאלה. ועכשיו אני צריך להמשיך את המחקר באופן החילוני שלו, כלומר להרוויח כסף, למצוא אישה יפה ולא רעה, להקים משפחה עם קצת ילדים. יהיו גם תשובות (אני מרגיע את עצמי), יהיו עוד תשובות. אבל השאלה היא יפה. השאלה אם השאלה היא לא התשובה. אולי זאת השאלה.
והנה פרסמתי את מסקנתי. מחקרי האנתרופולוגי, פילוסופי, גיאוגרפי, מתמטי, היסטורי. מחקר שהקיף את מדע המדינה ואת מחשבת ישראל, את לימודי המזרח התיכון, אפילו כלכלה, את מלחמה ושלום של טולסטוי לא קראתי אז לא אחמיא לעצמי שהייתי יכול לכתוב אבל עסקתי בשתיהן (ולא פעם כעסתי על טולסטוי שכרך אותן ביחד). זה היה מחקר שטחי, מחקר מקיף ושטחי, כמו למשל שממלחמה ושלום הכרתי רק את שם הספר, אבל מצד שני היה פיסת חיים שלמה שאני מתאר לעצמי שגם את כל הרגש שלי, האהבות והאכזבות, תירגמתי לתוכו, ובכל זאת...
זוהי המסקנה: שהמחקר, המחקר בפני עצמו היה לו כוח אדיר עליי, הסקרנות שהביאה אותי לרצות ולהבין, לנסות ולהבין, להבין מה העניין ומהן הבעיות ואיך צריך להתקדם וכו' וכו'. מחקר שהטלתי על עצמי לעשות כדי לתרגם את הזהות הזו לעצמי, אולי בגלל שלא לקחתי חלק בצה"ל למרות פרופיל 97 וקב"א הכי גבוהה וכו', כי "היית אמור להיות רמטכ"ל" כמו שחבר נתן לי מחמאה ויצאתי בסופו של דבר עם פרופיל 21. ותוצאת המחקר היא כישלון מחקרי, כי היו אלפי עדויות חותכות אבל מהי ישראל או מהי ישראל בשבילי או לפחות מה זה בשבילי להיות ישראלי (כמו שהגדרתי לעצמי את שאלת המחקר רק כאן, בתחילת המסמך המסכם של המחקר) - זוהי שאלה שהתשובה עליה היא מורכבת עד-כדי-כך שאין שום סיבה להפסיק את המחקר, כי הוא יכול להימשך חיים שלמים והרבה יותר מכך, חוץ מאותה תובנה שכן הגעתי אליה בקשר לחוסר התוחלת של המחקר.
כי זהו מחקר שהוא מרתק וממלא וכנראה גם אמשיך בו כי הוא אולי התשובה. אולי המחקר הזה, הניסיון לענות בינך לבין עצמך (ולפעמים מול קוראי הבלוג שלך) על השאלות האלו זה אולי מה שישראל, לפחות בשבילי, ואולי זה מה שבשבילי להיות ישראלי. מחקר שאתה לא מקבל עליו תואר מהאוניברסיטה כי כבר הקפת את כל התחומים ואתה לא יודע מה 'באמת' ללמוד אבל כן מחקר שמזכה אותך (במקרה שלי) בקצבת-נכות על סמך אחוזי נכות נפשיים שאם לומר את האמת, ממנה אני מתפרנס.
אם אני צריך להמשיך את המחקר בידיעה שאין תשובה אז אולי חזרתי בשאלה. ועכשיו אני צריך להמשיך את המחקר באופן החילוני שלו, כלומר להרוויח כסף, למצוא אישה יפה ולא רעה, להקים משפחה עם קצת ילדים. יהיו גם תשובות (אני מרגיע את עצמי), יהיו עוד תשובות. אבל השאלה היא יפה. השאלה אם השאלה היא לא התשובה. אולי זאת השאלה.
