ואז נוצר סמל, רציתי להגיד קריקטורה וזה לא נכון, נוצר סמל שמדבר אליכם לפי מה שאתם מדברים אליו.
פרצוף שהוא קבוע ושההבעה שלו רק משתנה קצת, חצי חיוך, לפי איך שאתם מרגישים שהוא צריך להרגיש כלפיכם, אלה החיים ואת החצי חיוך הזה תמצאו גם בקומקום שלכם או בממיר של יס אם ממש תחפשו.
העיסוק שלי הוא בכתיבה, בכתיבה על הכתיבה אני מוצא את הניטרליות, את היכולת ליצור סמל שאין לו שום אג'נדה, לייצר סמל כמה שיותר אובייקטיבי, כלי קיבול כמה שיותר ריק, מראה כמה שיותר ברורה. וכשאני רואה שאנשים נכנסים קשה לי יותר לכתוב כי לכתוב למישהו זה כבר קשה ולכתוב למישהם זו ספרות ואני מעדיף לפרסם את המגירה שהיא תמיד הכי טהורה ואולי על זה אני מדבר, על טוהר.
באמנות יש ביטול של העצמי, הכתיבה היא כל כך אגו מניאקית לעומת הקריאה למשל שכתיבה טובה צריכה להיות חסרת אגו. יש לי פוסטים טובים ופחות טובים, אני חושב שהיותר טובים הם אלה שפשוט זורמים ממני, הפחות טובים הם אלה שאני חושב עליהם ואיך הם צריכים או לא צריכים להיות. ואז אני לוקח בחשבון את כל מה שצריך לקחת בחשבון ולא מוצא את מה שבעצם חיפשתי.
הכתיבה תמיד נובעת מחסר, אי אפשר לכתוב מאושרים, לפחות לא לכתוב טוב, הכתיבה צריכה לנבוע מצורך, מאיזשהו ניסיון לשכוח או להבין או להסביר, מאיזשהו צורך להתגבר. כדי לייצר כלי קיבול שהוא ריק אתה צריך להיות ריק. ככה הכתיבה עוברת דרכך ואולי בעצם כותבת את מה שאתה כשאתה כלי קיבול ריק. ועדיין אני מעדיף להיות מאושר.
אני לפעמים מאושר, לפעמים לרגעים, לפעמים יותר. הבעיה שלי היא שאני פרפקציוניסט, אני צריך להרגיש שהכל בסדר, שהכל טוב, כמו שאומרים, ומרגיש בדרך כלל רק את הפער הזה מהכל. לפעמים יש לי רגעים שאני מסתכל סביבי, בין אם דרך העיניים או פשוט באיזשהו אופן מודע ומרגיש שעשיתי משהו, שעשינו משהו, שאנחנו טובים יותר ונכונים יותר, שלא הכל לחינם. לפעמים נראה לי שהכל לחינם. מבחינה הגיונית יש מעט מאוד דברים שיכולים להסביר לי למה לא הכל לחינם, הדברים האלה הם מה שאני מגדיר כמשמעות, כסיבה לכל זה, ואני לא שוכח שיש גם איזושהי סיבה שהיא פשוט הטריפ הזה, החיים האלה שנמשכים; שכשאתה חושב עליהם בהיגיון אתה לפעמים פשוט שואל את עצמך What The fuck...
