אני כותב ומוחק, קשה לי בזמן האחרון. זה לא בא לי טבעי. גם הרשימה הזו לא באה לי טבעי, החודשים האחרונים היו קשים לי. אני מתמודד עם עצמי, אני מנסה להבין מה אני מי אני מה אני עושה נכון ולמה אני לא תמיד מאושר. לפעמים אני לא מספיק מאושר כדי לכתוב. מה אתה רוצה? תשאלו, וזה גם מה שאני שואל. אני לא יודע מה אני רוצה או למה החיים הם לא תמיד קלים, גם התפילה משתנה עם הזמן, אני משתדל לא לומר יותר מדי ש"אני מאשים".
זוכרים את השנה שהשיר "הכל דבש" היה שיר השנה בגלגלצ? זה היה לפני שנתיים, נראה לי. "דבש, הכל דבש, כל יום אני משקר לעצמי מחדש, דבש הכל דבש, כל יום אוהב אותך ושונא מחדש".
הבעיה שלי היא אולי שאני לא מצליח להגיע מעבר לנרקיסיזם שלי. כל רגש כלפי מישהו שהוא לא אני עצמי מפתיע אותי ומדאיג אותי, אפילו מפחיד. יש בי איזושהי בדידות קיומית שמשבשת את הנורמליות שלי. אני קומוניסט, ברור, כי אני אידיאליסט, לא כי קל לי בחברה, אולי כי לא קל לי.
אני מנסה להגיע לאיזושהי מסקנה ולא מצליח. אני כל הזמן מנסה להגיע לאיזו מסקנה, לאיזו תשובה. אם היה קיץ הייתי אומר ש"עד סוף הקיץ אדע את התשובה" אבל עכשיו חורף אז אני אגיד לעצמי (ולעמי) במילותיו של מיכה שיטרית ש"נעבור את החורף ואחר כך נראה, באביב, באביב". (בינתיים שב תחת עץ הקלמנטינה, זה עונתי, עונתי)
קבל את הדין זה נופל מלמעלה, תחשוב שזה גשם, תחשוב שזה חורף ואחר כך נראה.
נעבור את החורף ואחר כך נראה, באבייייב, באבייייב, באביב.
עכשיו כשאני קורא את מה שכתבתי, אני חושב שאולי החיפוש הזה אחרי מסקנה, אחרי תשובה, הוא גם מה שאני עושה כשאני כותב. מייצר איזשהו דו-שיח חיצוני שלי עם עצמי כדי שאולי אני אלמד משהו. זה נשמע מוזר שאני מנסה ללמד את עצמי כי אם אני יודע למה אני לא יודע, יכול להיות שיש איזשהו פער שצריך לגשר עליו בכתיבה. גם בכתיבה.
זוכרים את השנה שהשיר "הכל דבש" היה שיר השנה בגלגלצ? זה היה לפני שנתיים, נראה לי. "דבש, הכל דבש, כל יום אני משקר לעצמי מחדש, דבש הכל דבש, כל יום אוהב אותך ושונא מחדש".
הבעיה שלי היא אולי שאני לא מצליח להגיע מעבר לנרקיסיזם שלי. כל רגש כלפי מישהו שהוא לא אני עצמי מפתיע אותי ומדאיג אותי, אפילו מפחיד. יש בי איזושהי בדידות קיומית שמשבשת את הנורמליות שלי. אני קומוניסט, ברור, כי אני אידיאליסט, לא כי קל לי בחברה, אולי כי לא קל לי.
אני מנסה להגיע לאיזושהי מסקנה ולא מצליח. אני כל הזמן מנסה להגיע לאיזו מסקנה, לאיזו תשובה. אם היה קיץ הייתי אומר ש"עד סוף הקיץ אדע את התשובה" אבל עכשיו חורף אז אני אגיד לעצמי (ולעמי) במילותיו של מיכה שיטרית ש"נעבור את החורף ואחר כך נראה, באביב, באביב". (בינתיים שב תחת עץ הקלמנטינה, זה עונתי, עונתי)
קבל את הדין זה נופל מלמעלה, תחשוב שזה גשם, תחשוב שזה חורף ואחר כך נראה.
נעבור את החורף ואחר כך נראה, באבייייב, באבייייב, באביב.
עכשיו כשאני קורא את מה שכתבתי, אני חושב שאולי החיפוש הזה אחרי מסקנה, אחרי תשובה, הוא גם מה שאני עושה כשאני כותב. מייצר איזשהו דו-שיח חיצוני שלי עם עצמי כדי שאולי אני אלמד משהו. זה נשמע מוזר שאני מנסה ללמד את עצמי כי אם אני יודע למה אני לא יודע, יכול להיות שיש איזשהו פער שצריך לגשר עליו בכתיבה. גם בכתיבה.
