וישנה פשטות.
איפשהו מעבר לכל החיוכים השבורים ישנה איזושהי פשטות, אולי אי-שם מעבר לקשת.
והפשטות הזו כשאתה מכיר בה היא גם כל כך כואבת כי החיים נשברים עליה כמו גלים על חוף, ושוב ושוב.
יש ניסיון, כל הזמן הניסיון הזה שהוא אולי הכוח היחיד שלנו, הניסיון הזה להגיע לפשטות, הניסיון הזה להיות אחד עם הפשטות, הניסיון להיות פשוט. והפרדוקס? שכמה שהוא מסובך הניסיון הזה.

ואנחנו מכינים תסריטי יום הדין ואנחנו מפחדים כל הזמן מהנורא מכל וחולמים על גן עדן. ואנחנו נלחמים, כל הזמן נלחמים, חייבים להילחם. ואנחנו אומרים שאנחנו נלחמים כי אין ברירה והברירה לא מגיעה. וגם כשטוב, כשרק כמעט הכל טוב אז בזכות האופטימיות והפרפקציוניזם כל זבוב הופך לפיל. החיים הם דינמיים אבל יש כמה דברים קבועים והמלחמה שלנו בעד או נגד הדברים האלה היא אולי חלק מהדינמיות של החיים. המלחמה שלנו במלחמה. הניסיון שלנו להיות אנשים טובים יותר. לקוות שאנשים אחרים גם מנסים.
התקווה שיהיה יותר טוב, צעד אחר צעד יהיה יותר טוב. קצת ועוד קצת. הידיעה שככה יהיה. וגם שיהיה רע. וגם שבסופו של דבר ניפרד מהקיום הנוכחי שלנו והפחד מהידיעה הזו והמחשבה על הידיעה הזו גם היא חלק בלתי נפרד מהחיים הלא נצחיים.
לדאוג. לכאוב. לביית איזושהי צעקה עמוק בלב... במורד הגרון מתחלקת מועקה. אין הרבה דברים שמוכיחים לך שהחיים לפעמים פאתטיים כמו הצורך לדאוג מעצם זה שתמיד תצטרך גם לדאוג.
הגינה. הדברים שאתה אוהב שהם לפעמים הדברים שאתה כואב. היכולת להתעודד. המליצו לי על חוסן נפשי. רגישות שהיא לפעמים כל כך כואבת, חיים שהם לא מושלמים, פרפקציוניזם.

I've cared

and I've cried

I've lived

and I've lied

I'll be honest

and scared

I will climb

past the stairs

I'll see

and be seen

I've tried

to not win

I will be more than ever

each day

I will try

not to say

I give up

and not think

what I think

is less right

I will pray

don't I always

and be true

to the calling

I will write 

every word

to not be

understood

but to be 

punch of truth

in day's fog

I will try

not to see

what is past

my belief

and get crazy

and add to

my blog 

someone else's tears

ואתה שואל את עצמך שאלות ועונה תשובות ולפעמים אתה ממש מרוצה מהתשובה, זו הייתה תשובה טובה, אתה מחייך לעצמך. ולפעמים אתה שקט כי טוב ולפעמים אתה שקט כי לא וכל זמן שטוב אתה מקווה שאולי כבר טוב וכשרע אתה נזכר שהכי חשוך לפני עלות השחר. עם עלות השחר אתה יוצא לחלק את העיתונים.
אתה שומע שירים וחלק מהשירים מספרים סיפורים וחלק מהשירים מעוררים ת'סיפורים שהם היו להם שירים.
אתה שומע רדיו ומחכה לשדרניות האהובות עליך. אתה יודע שהן לא מחליטות את המוזיקה אבל תוכנית שלהן היא תמיד טובה. אתה מחכה לרומי ולשרה'לה, אתה מחכה למצוא פתאום קול של מישהי שתהיה כמוהן. זה לא רק הקול, אתה מזהה תפיסת עולם שלמה במשפט וחצי שהן אומרות פעם בכמה שירים, אתה מרגיש שאתה מבלה איתן את הזמן בהאזנה, הן יכולות לעשות אותך מאושר.
אתה חושב שאתה יכול להקים עיתון, תחנת רדיו, רשת חברתית, שיהיו יותר טובים מכל מה שיש. בדרך כלל אתה אומר לעצמך "הייתי יכול", אולי "אני יכול", בקושי "אני רוצה", "אני חייב" מרתיע אותך, ולעשות אתה לא עושה.
אתה כל הזמן משתדל לפרוש בשיא ושיאים יש כל הזמן.
אתה שואל את עצמך אם המשפט האחרון היה שיא. אולי כדאי לפרוש.
אתה אוהב את הכל אבל אתה לא תמיד מאושר. לפעמים כשנראה שאתה מאושר אתה לא באמת מאושר. לפעמים אתה מקרין דיכאון כשאתה אוהב את עצמך. אתה רוצה להיות שלם, להגיע לשלווה, לקבל, אתה מתקשה לקבל את זה שתמיד תתקשה לקבל. אתה רוצה להתגבר על אתגרים. אתה יודע שכל החיים הם אתגר או לפחות אתגרים. אתה שואף להשתלב במרקם החברתי. הרבה פעמים אתה נהנה מהבדידות. לפעמים אתה שואל את עצמך - חצי בצחוק - אם להיות לבד זה לא המעשה הכי חברותי שאדם יכול לעשות. לפעמים אתה שואל את עצמך - חצי בחשש - אם זה נכון רק לגביך.
אתה מחפש את האמביוולנטיות, כמו שג'וני מיטשל מסתכלת עכשיו על שני הצדדים, מבחינה מדינית אתה תומך בפלורליזם, אתה אוהב שוני וסתירה שדרים בכפיפה אחת, אתה אוהב את המציאות שנוצרת מכך.
אתה לפעמים עצוב ולפעמים עייף ולפעמים רוצה שדברים יהיו אחרת, אתה זוכר גם רגעים קטנים של אושר.

slow

יום שישי בבוקר. העיתונים כולם חולקו. יושב מול המחשב, גלגלצ מלטף בשעות האלה, שעות של ליטופים. עכשיו השיר מטופ גאן שהבמאי שלו קפץ מגשר לפני שבועיים. שיר מדהים. טייק מיי ברת' אוויי.
אתמול חשבתי על השיר הזה "אר יו סטרונג אנאף טו בי מיי מן?" בהקשר של מישהי וחשבתי שאולי אני לא סטרונג אנאף טו נוט בי הר מן. סתם מחשבה רומנטיקנית, בשביל כל מה שאני יודע היא לא שמה עליי.

עכשיו אני קורא את הספר של פטי סמית' (הזמרת) על החיים שלה. ספר מאוד יפה, מינורי, עדין, רגיש, מעניין, כתוב טוב. לפני זה קראתי ספר שמאוד התרשמתי ממנו - 'רומן וינאי' של דוד פוגל. ספר מוינה של תחילת המאה ה- 20 שלפי מה שאני מבין נכתב בעברית. אני גם באמצע של אהבה בימי כולרה וחשבתי על זה שאפשר לשנות אולי את שמות הספרים של מארקס לאהבה בימי בדידות ומאה שנים של כולרה.

מתחיל עכשיו שיר בגלגלצ שאני לא מזהה... אה, אתניקס. בכל זאת למרות ההערכה שלי אליהם יש משהו מייגע קצת באתניקס. אולי זה עוד מהתקופה שהם היו אנשים עצובים שניסו לעשות שמח.
עכשיו לפחות השירים שלהם קצת יותר שקטים.
גל מתוסכל בנהלל.
לזכותם ייאמר שעוד מתותים ועד עכשיו יש להם אג'נדה שמאלנית/פציפיסטית לפחות במילים.

על מפתן יומך, צעצועים אלפיים, ויונה צחה, ושיר עד לב שמיים.

זכות הבחירה

"זכות" הבחירה כביכול היא לפעמים לא רק זכות, היא חובה.
הכל כתוב והרשות נתונה נכתב במקורות.

אנחנו בוחרים את החברי כנסת, את ראשי הממשלה, אנחנו מרוצים מהבחירה שלנו?

אנחנו מרוצים מהבחירות שלנו בחיינו האישיים?
היינו יכולים לחיות בלי לבחור?

do you know where you're going to?
do you like the things that life is showing you?
where are you going to?
 do you know?...

במבחן צריך לבחור את התשובה הנכונה. אפשר לבחור נכון בחיים האמיתיים? אפשר לטעות?

האם אתה יודע לאן אתה הולך? האם אתה אוהב את הדברים שהחיים מראים לך? לאן אתה הולך? אתה יודע?

choice
you have a right to choose

it's your choice
הבחירה בידיך

וזרח השמש

זה רק שורף אותי מבפנים. נסעתי כל הלילה. ממשיך לנסוע.
כשהלכנו ברגל איזשהו מרחק פנימה. הנוף השתנה אבל לא הרבה. החלטנו להתיישב.
היינו צעירים.
אנחנו צעירים.
את צעדיי שומעים עדיין, לא הלכתי בשקט, לא הלכתי מעדנות.
רומא לא נבנתה ביום אחד.
קרן אור מפציעה לרגע וחוזרת למקומה, כבודנו במקומנו.
צעד ועוד צעד, אפשר באמת יותר בשקט?
רגע אחד כבר הסתכלנו אחורה, לפעמים כבר יש אפילו מסקנות פילוסופיות.
לפעמים מרגישים איזושהי הצטברות מאזנת.
קוראים. ההנאה מהקריאה מאוד מוחשית, אולי זה סתם מקרה.
חושבים על מקריות. לפעמים משוחחים על מקריות. לפעמים משוחחים במקריות.

ושוב נשאלת השאלה כמה דרכים צריך אדם לעבור לפני שייקרא אדם.

אחד הדברים שאני מזהה בסגנון הכתיבה שלי הוא צורך לא להגיד שום דבר אלא רק להגיד על להגיד.

באמצע שומקום
ואיזה מקום זה
שומקום

לידי רדיאטור ומאוורר כרוכים ביחד כמו יין ויאנג. עכשיו המאוורר מחובר לחשמל. לא פועל כרגע.

יכול להיות שלפעמים בטוחים שיודעים ולא מחפשים מספיק. אול יו כן דו איז דו.

ליאונרד כהן על הקיר שלי. לא בפייסבוק. בחדר.

או דה סיסטרס אוף מרסי ת'יי אר נוט דיפארטד אור גון.

עכשיו גם בבלוג.

בתור תייר אתה צריך להיות יכול לענות על השאלה מה אתה עושה כאן?

או דה סיסטרס אוף מרסי ת'יי אר נוט דיפארטד אור גון.

ישעיהו ליבוביץ'

http://www.salnews.com/forum/viewtopic.php?f=2&t=11536

כבר הרבה זמן שלא רשמתי. כי כבר הרבה זמן שלא קראתי. אני בעיקר ממליץ בימים אלה
לאורך כל הבוקר אני מבלה את זמני בלהעביר את השיעמום, השיעמום הוא כרסום יסוד הדמוקרטיה והדמוקרטיה? הדמוקרטיה היא כרסום יסוד הכרסום.
לכן אני בא בחשש מסוים לרשימה הזאת. האם אני עדיין רלוונטי? יכול להיות שאני צריך לקמול כמו אריק איינשטיין (אסף אמדורסקי) או שרק למי שהוא באמת אריק איינשטיין יש זכות לקמול? אני עדיין חושב שאני מרגיש די טוב, חי לי יום ליום כמו שאני אוהב להגיד, סך הכל רוב הזמן בסדר ולפעמים אפילו כששואלים אותי מה שלומי אני עונה "הכל טוב" (!) למרות שאז מייד אני שואל את עצמי "הכל?"...
אני שומע הרבה גלגלצ ויש לי שגרה די מסודרת של היום. בימי השבוע אני קם מוקדם לחלק את העיתונים, היום אין עיתונים אבל אני ער כבר מ- 9 וחצי ועכשיו אחרי 1. כולם עוד ישנים או מנמנמים.
חייבים לומר שאני רזה יותר בימים אלה. יש אנשים שיראו בזה שמחה ויש אנשים שיראו בזה דאגה. תלוי כמה הם אופטימיים וכמה הם שמנים. אני עדיין מחפש את הצחוק ואת הטוב, לפעמים אני לא מוצא

זה קשה אבל קשה יותר להתעלם מזה

בטי פור דה טילרמן התשובה של הרקדנים שנעים כל כך חלק אבל אין להם תשובות כשקאט שואל אותם למה הם באו לפה:? היא "אני לא יודע" וקאט עונה לו למה?

עכשיו כשהפסדתי הכל בשבילך את אומרת שאת רוצה להתחיל משהו חדש וזה שובר את ליבי את עוזבת, בובה אני נושם. אבל אם את רוצה לעזוב תשמרי על עצמך יש הרבה דברים

אווו בובה בובה זה עולם פראי

ראיתי הרבה ממה שהעולם יכול לעשות וזה שובר את ליבי לשניים

אני אף פעם לא רוצה לראות אותך עצובה ילדה, אל תהיי ילדה רעה

Cat stevens – hard headed woman/ wild world

You can trust me

Cause you know that's how it must be

Lisa lisa, sad lisa lisa

Though my love wants to relieve her

She walks alone from wall to wall

Lost in a hole

She can't hear me

Though I know she likes to be near me

Lisa lisa, sad lisa lisa

(כינור)

She sits in her corner

By the door

There must be more I can tell her

If she really wants me to help her

I'll do what I can to show her the way

And maybe one day I can free her

Though I know no one can see her

Lisa lisa, sad lisa lisa

קילומטרים משום מקום

כנראה שאקח את הזמן

או-יה

לה גיע לשם

מסתכל במעלה ההר

שעליי לטפס

להגיע לשם

וגופי

הוא היה חבר טוב

לא אצטרך אותו

כשאגיע לסוף

א

יי לאב אברית'ינג

סו דונט יו מייק מי פיל סאד

אייל דרינק פור יו מיי בייבי

אייל דרינק טו ד'אט

קילומטרים משום מקום

כנראה שאקח את הזמן

או-יה

דונט וונט טו וורק אווי

דואינג ג'אסט וואט ת'יי אול סיי

יו'ול וורק הארד בוי

אנד יוול פיינד, וואן דיי

יוול האב א ג'וב לייק מיין

ספינות ארוכות באות לנצח אותנו

הם באים לנצח אותנו

הם באים לנצח אותנו

ספינות ארוכות באות לנצח אותנו

תחזיקו במזח

הם ייקחו את המפתח מהדלת

איי דונט וונט נוו גאד (בלאד?)

על מדשאתי

רק פרח שאני יכול לגדל

כי הנפש של אף אחד לא יודעת

איך פרח גדל

הולך ודועך אל תוך קיום אוניברסלי
הולך ונהיה פיסת עולם
חסרת כל משמעות
מלאה בכל המשמעות
כמו חתול על גג פח צפרדע ירוק
או אם יש רק סלע
שמציע עצמו מתאים
עושה את מה שצריך
כדי ליהנות משלא צריך
ובין שניהם סיגריות
כמו אותיות קין
איזושהי אנחה לפעמים
פיהוק
מבט, תמיד עיניים
ואולי עוד משהו
שאפשר לקרוא לו אני.

ולי קראת פרח ועיניים

ולי קראת פרח ועינייייים
אני זוכרת
הייתי נשמה
רק איתך לבד
ריחפתי בשמייייייים
פתאום נפלתי
לבד לאדמה
נשמה...

לכי חפשי את אלוהים כל סוף שבוע

לכי חפשי את אלוהים כל סוף שבוע
ותתרפקי על קיר מאבן ששומר פתקים
בסך הכל את ילד שנשאר פגוע
נרגעת רק כשהאורות סביבך דולקים

אנד נובודי סימס טו נוו
וור ווי גו
אנד וואט דאס איט מינ...
אור איז איט א דרים

חתול חתול חתול
שחור לבן
חתול חתול
ויש גם חתולה

נעלולי פלא

איזה סוד ואיזה קסם טוב
קסם טוב
בין כפות רגלינו
לאבני ה-רחוב
חברים טובים אותנו מלווים
נעלולי פלא
פודוםפודוםפודום
נעלולי פלא
פודוםפודוםפודום
נעלולים כאלה...

קריאת ספרים

בזמן האחרון אני קורא הרבה ספרים ולאט לאט מתקדם לספרים יותר ויותר טובים. כבר כמעט אפילו שלא מבחירה אני נכנס עמוק יותר ויותר לעיסוק הזה וכבר יש לי די הרבה ספרים שקניתי בסטימצקי בזמן האחרון ואת רובם קראתי מהתחלה ועד הסוף ואני קורא עכשיו שני ספרים במקביל ואחד (של יורם קניוק) כבר עוד מעט נגמר אבל אני יודע כבר מה אני אקרא אחריו והשני הוא הספר המדובר "בלשי הפרא" שמספר על סצינת השירה במקסיקו של שנות ה-70 שהוא ספר כל-כך מהולל שאפילו אוקי שמעה עליו, מה שקצת פוגם לי בהנאה, אבל הוא עדיין ספר מאוד חזק וגם ארוך ואני נהנה לקרוא אותו.
מצאתי שזו אפשרות די נפלאה להעברת זמן. את הספר של יורם קניוק יש איתי בתיק ואני קורא אותו כל פעם שמשעמם לי ואני עם התיק (מחכה לרכבת, ברכבת, מחכה לאברם) ואת הספר המקסיקני אני קורא כשאני בחדר ומשעמם לי. את הכתיבה כבר גיליתי מזמן ומן הסתם גם קראתי לא מעט אם אני בכל זאת יודע לכתוב אבל העיסוק בקריאה באופן הזה שאפשר לקרוא לו "קתרזי" (מלשון 'קתרזיס' שמתורגם כהזדככות) ואפשר לקרוא לו אפילו ממכר (בהקשר של הזדקקות) הוא חדש לי.
אני מצטט לפעמים את צ'רלס בוקובסקי שסיפר שהוא כותב, שירים נגיד (אני קראתי בעיקר סיפורים קצרים שלו) ורק כשהוא קורא אותם אחרי יומיים או שלושה הוא יודע אם הם באמת טובים. זה מעניין כי זה מעלה את השאלה עד כמה הכותב באמת כותב את הכתוב אבל בהקשר של קריאה (לעומת כתיבה) לא באמת איכפת לך אם הכותב באמת כתב את הכתוב ואין לך עניין אגואיסטי (וגם תיאולוגי) כזה כי אתה בסך הכל קורא וממילא לא משהו שאתה כתבת.
עכשיו אני כותב על קריאה שזה סוג של שילוב אבל הקריאה מורידה לך קצת מרגשות האשם של הכתיבה. יכול להיות שמישהו שכותב הרבה יותר משהוא קורא זכאי לרגשות אשם לפי תפיסת העולם של היצע וביקוש ואני מתאר לעצמי שגם רק לקרוא בלי לכתוב, למרות שהרבה אנשים עושים את זה, זה לא שלם.
מישהי (ארגנטינאית במקור, אפרופו "בלשי הפרא") שלומדת איתי במכינה סיפרה לי היום שהיא לא יכולה לקרוא בלי לשמוע. היא אמרה שזה כנראה סוג של A.D.D וכששאלתי אותה איך היא מבינה את החומר בכיתה היא אמרה שהיא בעיקר מקשיבה למה שהמורה/מרצה אומר וזה היה לי מוזר כי היא באמת בחורה חכמה ומגניבה וגם אני אבל הבעיה הזו רחוקה ממני. אם כבר יש לי אהבה מוגזמת למילה הכתובה.
הספרים שאני קורא כרגע: "חיים על נייר זכוכית" - יורם קניוק; "בלשי הפרא" - רוברטו בולניו