ואנחנו מכינים תסריטי יום הדין ואנחנו מפחדים כל הזמן מהנורא מכל וחולמים על גן עדן. ואנחנו נלחמים, כל הזמן נלחמים, חייבים להילחם. ואנחנו אומרים שאנחנו נלחמים כי אין ברירה והברירה לא מגיעה. וגם כשטוב, כשרק כמעט הכל טוב אז בזכות האופטימיות והפרפקציוניזם כל זבוב הופך לפיל. החיים הם דינמיים אבל יש כמה דברים קבועים והמלחמה שלנו בעד או נגד הדברים האלה היא אולי חלק מהדינמיות של החיים. המלחמה שלנו במלחמה. הניסיון שלנו להיות אנשים טובים יותר. לקוות שאנשים אחרים גם מנסים.
התקווה שיהיה יותר טוב, צעד אחר צעד יהיה יותר טוב. קצת ועוד קצת. הידיעה שככה יהיה. וגם שיהיה רע. וגם שבסופו של דבר ניפרד מהקיום הנוכחי שלנו והפחד מהידיעה הזו והמחשבה על הידיעה הזו גם היא חלק בלתי נפרד מהחיים הלא נצחיים.
לדאוג. לכאוב. לביית איזושהי צעקה עמוק בלב... במורד הגרון מתחלקת מועקה. אין הרבה דברים שמוכיחים לך שהחיים לפעמים פאתטיים כמו הצורך לדאוג מעצם זה שתמיד תצטרך גם לדאוג.
הגינה. הדברים שאתה אוהב שהם לפעמים הדברים שאתה כואב. היכולת להתעודד. המליצו לי על חוסן נפשי. רגישות שהיא לפעמים כל כך כואבת, חיים שהם לא מושלמים, פרפקציוניזם.