ואנחנו מכינים תסריטי יום הדין ואנחנו מפחדים כל הזמן מהנורא מכל וחולמים על גן עדן. ואנחנו נלחמים, כל הזמן נלחמים, חייבים להילחם. ואנחנו אומרים שאנחנו נלחמים כי אין ברירה והברירה לא מגיעה. וגם כשטוב, כשרק כמעט הכל טוב אז בזכות האופטימיות והפרפקציוניזם כל זבוב הופך לפיל. החיים הם דינמיים אבל יש כמה דברים קבועים והמלחמה שלנו בעד או נגד הדברים האלה היא אולי חלק מהדינמיות של החיים. המלחמה שלנו במלחמה. הניסיון שלנו להיות אנשים טובים יותר. לקוות שאנשים אחרים גם מנסים.
התקווה שיהיה יותר טוב, צעד אחר צעד יהיה יותר טוב. קצת ועוד קצת. הידיעה שככה יהיה. וגם שיהיה רע. וגם שבסופו של דבר ניפרד מהקיום הנוכחי שלנו והפחד מהידיעה הזו והמחשבה על הידיעה הזו גם היא חלק בלתי נפרד מהחיים הלא נצחיים.
לדאוג. לכאוב. לביית איזושהי צעקה עמוק בלב... במורד הגרון מתחלקת מועקה. אין הרבה דברים שמוכיחים לך שהחיים לפעמים פאתטיים כמו הצורך לדאוג מעצם זה שתמיד תצטרך גם לדאוג.
הגינה. הדברים שאתה אוהב שהם לפעמים הדברים שאתה כואב. היכולת להתעודד. המליצו לי על חוסן נפשי. רגישות שהיא לפעמים כל כך כואבת, חיים שהם לא מושלמים, פרפקציוניזם.

I've cared

and I've cried

I've lived

and I've lied

I'll be honest

and scared

I will climb

past the stairs

I'll see

and be seen

I've tried

to not win

I will be more than ever

each day

I will try

not to say

I give up

and not think

what I think

is less right

I will pray

don't I always

and be true

to the calling

I will write 

every word

to not be

understood

but to be 

punch of truth

in day's fog

I will try

not to see

what is past

my belief

and get crazy

and add to

my blog