יום רביעי, 11 בנובמבר 2015

אני מרגיש צורך לשתף בדרך שבה חשבתי על כל מיני רעיונות שייתכן שהן תרופות למחלות שונות כדי שאפשר יהיה לבדוק אותם על סמך היגיון מדעי.

האפשרות הראשונה שחשבתי עליה היא שחומצה ולפרואית היא התרופה לפרקינסון. האפשרות הזו התבררה לי בעקבות שיחה עם אחות שלי שחקרה את הנושא לדוקטורט שלה. היא סיפרה לי שכדורים פסיכיאטריים שהייתי לוקח פעם שנקראים דפלפט ומבוססים על חומצה ולפרואית עלולים לגרום לתסמינים פרקינסוניים. הנושא נראה לי מעניין אז המשכתי לחקור אותו באופן עצמאי תוך כדי שהתייעצתי איתה בטלפון. היא הסבירה לי כל מיני דברים ואני בינתיים עשיתי מחקר באינטרנט, בגוגל ובוויקיפדיה. היא הסבירה לי על הבאסל גאנגליה ועל הסאבסטאנטיה ניגרה ועל איבר בתוך הסאבסטאנטיה ניגרה שנקרא פארס קומפקטה ושהפרקינסון נובע מהידרדרות של תאים בפארס קומפקטה. תוך כדי החיפוש ראיתי תרשים שמראה את ההשפעות בתוך המוח וראיתי שהפארס קומפקטה לא מושפעת אלא רק משפיעה. כלומר אין איבר אחר שיכול להיות אחראי על ההתדרדרות הזו או שיש לו השפעה עליה. חשבתי על זה שצריך איכשהו לשנות משהו בפארס קומפקטה או להשפיע עליה ואז חשבתי, צריך משהו שעושה את הדרך ההפוכה, את ההשפעה ההפוכה, ואז נזכרתי שהדפלפט, החומצה הולפרואית, עושה תסמינים פרקינסוניים כתופעת לוואי והבנתי שזו אולי הדרך לעשות את ההשפעה ההפוכה.
בערך באותו זמן שמעתי על פריצת דרך בחקר הסרטן, תיאוריה שנקראת אימונותרפיה. על פי התיאוריה הזו יש אולי אפשרות לרפא סרטן על ידי חיזוק הפעולה של מערכת החיסון כדי שתעבוד באופן נמרץ יותר וכך תוכל להתגבר בעצמה על הסרטן. האפשרות הזו נראתה מעניינת מאוד כי היא גם נראתה לי הגיונית וגם יכולה לאפשר התמודדות עם סוגים שונים של סרטן באיברים שונים בגוף כי מערכת החיסון היא כללית לכל הגוף. אחרי כמה זמן קראתי שהחוקרים עדיין לא הצליחו למרות הצלחות ספציפיות לממש או לבדוק את התיאוריה הזו ושהמחקר בנושא עלול להתארך עוד שנים רבות ואולי עשורים אז החלטתי לנסות לבדוק את זה בעצמי. אחרי שבדקתי כל מיני דרכים וקשרים בין גורמים שונים במערכת החיסון, מה יכול להמריץ את המערכת מבפנים ומה יכול להשפיע כדי לייצר את הפעולה הזו נתקלתי במקרה במחקר שהראה קשר בין מחסור ביסוד כימי שנקרא אבץ לבין חולשה של מערכת החיסון וגם שעודף באבץ יכול לעורר מחלה אוטואימונית שהיא מחלה שבה מערכת החיסון עובדת בצורה נמרצת יותר מדי ועלולה לפגוע בגוף. לכן התבררה לי האפשרות שאבץ יכול להיות אפקטיבי בהמרצת מערכת החיסון וגם שצריך לפקח על טיפול כזה גם אם הוא יעיל כדי להימנע מעודף באבץ ומחלה אוטואימונית.
אחר כך למדתי אנטומיה במכון ווינגייט כשהייתי בקורס מדריכי כדורסל והמרצה הסבירה על אוסתיאופורזיס ואמרה שזו מחלה שהיא באופן מובהק יותר נפוצה אצל נשים אז הצעתי אולי אפשר לטפל בה על ידי טיפול בהורמונים גבריים.
בעקבות אותו קורס ומה שלימדו אותנו על השריר ומבנה השריר נתקלתי במחלה שנקראת פיברומיאלגיה בפייסבוק והבנתי שמדובר במחלה שהמקור שלה ברקמה של השריר ונראה לי הגיוני שהיא נובעת ממחסור בסידן.

כל האפשרויות האלה הן רק אפשרויות שדורשות בדיקה.
עוד מחלה שניסיתי למצוא איך לרפא ואני לא בטוח שהצלחתי היא אלצהיימר ובמקרה הזה אני חושב שהמחקר של צוות ישראלי בראשות חוקרת בשם אינה סלוצקי שהציג זווית הסתכלות חדשה על תפקיד הבטא-עמילואיד בהתפתחות האלצהיימר הוא פריצת דרך חשובה שצריך להמשיך ולחקור. לינק לכתבה על המחקר של ד"ר סלוצקי: http://www.hayadan.org.il/electricity-and-alzheimer-120413

יום רביעי, 4 ביוני 2014

חזרה לשגרה

שלום וברכה לכם קוראיי
אני נמלא שמחה והכרת תודה על סמך שאתם קוראים את הבלוג
שולח לכם איחולי אהבה כמיטב יכולתי, מברך אתכם שתיהנו בקיץ הפורץ אלינו ושתדעו לעשות עדיין קצת מהדברים האלה שכבר חשבתם שאתם מבוגרים מדי בשבילם
דמיינו בבקשה שאני חופן אתכם בחיבוק חם ואם תחושו עוררות מינית אנא פנו אליי באופן פרטי
בואו נזכור כולנו את הנאות הבשר הפשוטות כשניתן לשמש לצרוב את עורנו אל מול שמיים נושקים לים מוקפים בבחורות לבושות בביקיני

יום שבת, 15 במרץ 2014

האידיאלי:   חירות,     שוויון הזדמנויות     ואחווה

האפשרי:   ביטחון,     שוויון                    ועזרה לחלש

הלא טוב:   פחד,       קיפוח                   וטינה

יום שני, 27 בינואר 2014

ואז נוצר סמל, רציתי להגיד קריקטורה וזה לא נכון, נוצר סמל שמדבר אליכם לפי מה שאתם מדברים אליו.
פרצוף שהוא קבוע ושההבעה שלו רק משתנה קצת, חצי חיוך, לפי איך שאתם מרגישים שהוא צריך להרגיש כלפיכם, אלה החיים ואת החצי חיוך הזה תמצאו גם בקומקום שלכם או בממיר של יס אם ממש תחפשו.
העיסוק שלי הוא בכתיבה, בכתיבה על הכתיבה אני מוצא את הניטרליות, את היכולת ליצור סמל שאין לו שום אג'נדה, לייצר סמל כמה שיותר אובייקטיבי, כלי קיבול כמה שיותר ריק, מראה כמה שיותר ברורה. וכשאני רואה שאנשים נכנסים קשה לי יותר לכתוב כי לכתוב למישהו זה כבר קשה ולכתוב למישהם זו ספרות ואני מעדיף לפרסם את המגירה שהיא תמיד הכי טהורה ואולי על זה אני מדבר, על טוהר.
באמנות יש ביטול של העצמי, הכתיבה היא כל כך אגו מניאקית לעומת הקריאה למשל שכתיבה טובה צריכה להיות חסרת אגו. יש לי פוסטים טובים ופחות טובים, אני חושב שהיותר טובים הם אלה שפשוט זורמים ממני, הפחות טובים הם אלה שאני חושב עליהם ואיך הם צריכים או לא צריכים להיות. ואז אני לוקח בחשבון את כל מה שצריך לקחת בחשבון ולא מוצא את מה שבעצם חיפשתי.
הכתיבה תמיד נובעת מחסר, אי אפשר לכתוב מאושרים, לפחות לא לכתוב טוב, הכתיבה צריכה לנבוע מצורך, מאיזשהו ניסיון לשכוח או להבין או להסביר, מאיזשהו צורך להתגבר. כדי לייצר כלי קיבול שהוא ריק אתה צריך להיות ריק. ככה הכתיבה עוברת דרכך ואולי בעצם כותבת את מה שאתה כשאתה כלי קיבול ריק. ועדיין אני מעדיף להיות מאושר.
אני לפעמים מאושר, לפעמים לרגעים, לפעמים יותר. הבעיה שלי היא שאני פרפקציוניסט, אני צריך להרגיש שהכל בסדר, שהכל טוב, כמו שאומרים, ומרגיש בדרך כלל רק את הפער הזה מהכל. לפעמים יש לי רגעים שאני מסתכל סביבי, בין אם דרך העיניים או פשוט באיזשהו אופן מודע ומרגיש שעשיתי משהו, שעשינו משהו, שאנחנו טובים יותר ונכונים יותר, שלא הכל לחינם. לפעמים נראה לי שהכל לחינם. מבחינה הגיונית יש מעט מאוד דברים שיכולים להסביר לי למה לא הכל לחינם, הדברים האלה הם מה שאני מגדיר כמשמעות, כסיבה לכל זה, ואני לא שוכח שיש גם איזושהי סיבה שהיא פשוט הטריפ הזה, החיים האלה שנמשכים; שכשאתה חושב עליהם בהיגיון אתה לפעמים פשוט שואל את עצמך What The fuck...

יום שני, 16 בספטמבר 2013

לא כל מה שאני יכול לכתוב אני יכול להגיד, לא כל מה שאני יכול להגיד אני יכול לכתוב, לא כל מילה שאני עושה בה שימוש היא שלי אף אחת מהן לא רק שלי חוץ מאיזושהי הבנה שהיא נמשכת ושאני לא יכול לוותר עליה גם בניסיון. גם הצורך לכתוב ממה הוא נובע? אולי מבדידות, אולי מצורך להכיר את עצמי יותר טוב אולי מצורך לפרסם. אני לא רוקד כשעצוב ואני אוהב לרקוד אני גם לא כותב כשעצוב גם שאני אוהב לכתוב אני עצוב כשעצוב וגם המילים היפות ביותר לא יבדילו אותי מהבחינה הזו מכל בן אדם אחר. כל יכולת מביאה עימה אחריות כל חובה היא גם זכות. לא לפחד זו תכונה שבן אדם יכול לסגל לעצמו במקומות מסוימים על פי החלטה של איזשהו גורל והוא מחפש לעצמו איפה ומחפש לעצמו את היכולת גם להתמודד עם הפחד עם הכישלון. וככה הוא פוגש את הגורל שלו. מה אדם ואפילו מי אדם הוא כל הזמן שואל על עצמו והוא כל הזמן יודע וכל הזמן לא יודע. השאלה מי אני, מה אני, היא יומויומית היא כל פעם מחדש וכל פעם אתה זוכר גם את אתמול ואפילו אותך ואתה זוכר את עצמך מבפנים. ולפעמים יש ימים קשים שנותנים רגע של נחת שאתה יכול להעריך ופרספקטיבה חדשה וגם הימים הקשים פתאום יש להם ערך. ואתה מפקפק בעצמך אולי כל הזמן ואתה חייב גם להאמין בעצמך כדי לשרוד ואתה בכל זאת לא מוכן שלא לשרוד. ולפעמים כל מה שיש לך זה כאב וקשה לחזק אותך ולפעמים אין ברירה אלא לכאוב איתך. לפעמים לך אין ברירה אלא לכאוב.

יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

When I was in the Mossad Lili wrote "Absolute Monarchy" on the wall of the Little Club. Avi came to me and told me I have to erase it. I told him I didn't write it, he told me Gelbard, you're the only one here who knows these words
I don't remember if I knew the words back then, at first I thought she wanted anarchy, but when I found out what it meant I couldn't understand why Lili wrote it, I never believed in monarchy, I never believed in a king, maybe just in God
I didn't erase it, though. I'm not even sure it was erased but I'm guessing it did. Avi probably re-painted the wall
My opinion? I'm mostly just trying to write nice words. I believe in democracy, I believe it gives people a better life because it lets them control their own destiny
IF I could erase monarchy would I. it's not an hypothetical question, I didn't. But I believe the opinions of everyone is stronger, more accurate then any one person, I'm also aware that even in the most progressed democracy, some one person needs to be at the top
Would I want to be at the top? it's a lonely place to be but you definitely feel a buzz. Wanting to be at the top seems to also be a human right

True story

יום שני, 5 באוגוסט 2013

לחכות למשיח

אולי לא צריך לחכות למשיח, או למשיחה
אולי זו לא הדרך גם אם זו נטייה בלתי נמנעת שלנו
אני מחכה למישהי, למישהי שהלבשתי אותה בכל הפנטזיה
והיא לא באה
היא לא באה.
אולי אני צריך לשחרר אותה
אולי אני לא יכול להימנע מלשחרר אותה
ולאחל לה בכל זאת רק טוב
ושתהיה מאושרת
ובאמת לקוות שתהיה מאושרת
ולא לרצות שתהיה מאושרת רק איתי
לרצות שתהיה מאושרת.
כי אולי לחכות לה זה כל הזמן לחכות למה שאין
למה שלא יכול להיות
כי היא מה שאין לי
היא בעצמה כל מה שהיה יכול להיות
והיא לא יכולה להיות מה שיש.
ולהודות לה,
על כל מה שהיה יכול להיות
שהיא הייתה יכולה להיות בשבילי
ולהתחיל לחפש את האושר שיכול להיות
את האושר המציאותי והמוגבל והלא אותו דבר
שאולי כן יכול להיות לי
ולא לחפש בכל אחת למה היא לא היא
להתחיל לחפש את מי שהיא בכל זאת כן משהו
מה שהיא
ולראות למה כן, לא רק למה לא
ולא לחכות כל הזמן
למה שאני אפילו לא אוכל להחזיק אם איכשהו כן ייפול לי לידיים
כי אני ארעד כולי
והיא לא יכולה כן להיות כל מה שלא
מי שכן יכולה להיות מה שכן
והיא יכולה להיות בשבילי מה שלא שלי
ואני צריך ללמוד איך מה שיש טוב
ואיך האידיאל יישאר כאידיאל, תישאר כאידיאל
ואולי אני אפילו אוכל לפגוש אותה
אפילו אוכל להיות ידיד שלה
אפילו אוכל להגיד לה תודה
כי אני לא הייתי יכול להחזיק אותה
רק יום אחד לשחרר אותה
שתהיה מי שהיא, מה שהיא
כי מה שהיא בשבילי זו פיקציה
זו פנטזיה שהדבקתי למישהי רק כי היא לא הייתה
רק כי לא הכרתי אותה באמת.
והחיים, הם לא מושלמים, אז גם האהבה לא
ואני צריך יותר אומץ
כדי למצוא את היהלום הכי נוצץ שאני כן יכול להשיג
ואותו לשייף
ובשביל מי שהיא כן תהיה
בשבילה להיות הכי טוב שאני יכול
לא בשביל מי שחשבתי שהיא הכל
רק כי היא לא הסכימה להיות בשבילי כלום
ואז הייתה יכולה להיות הכל.
למצוא איך זו שכן תהיה מוכנה
איך היא יכולה להיות הכל
או כל מה שאפשר.