אנשים קוראים למהפכה. נמאס להם מהמצב הקיים. זה לא מספיק.
כדי שמהפכה תצליח היא לא יכולה להיות מהפכה רק לשם מהפכה, הפגנה - לא חשוב על מה, שזה באיזשהו מקום היה נכון גם למחאה החברתית. כדי שמהפכה תצליח היא צריכה להילחם על משהו. אם המחאה החברתית נלחמה בשביל דיור בר השגה, היא לא הצליחה, לפחות בינתיים, וזה הדבר הכי קונקרטי שהיא נלחמה עליו. אם היא נלחמה בשביל הממשלה שהושבעה היום... קשה לי להאמין שבשביל זה היא נלחמה.
ההנהגה עייפה. נדמה שהמשחק הפוליטי הוא לא כזה פשוט. אפילו אנשים אידיאליסטיים ומלאי צדקת דרך מגיעים לשולחן הממשלה והופכים להיות אנשים עייפים. אולי איזה מפגש עם קרקע המציאות.
האמת היא שהממשלה היא לא באמת הריבון. לא יותר מהתקשורת או מהפייסבוק. האמת היא שהעם הוא הריבון אבל יותר מזה, שההיגיון הוא הריבון. בסופו של דבר החלטות צריכות להיות הגיוניות כדי לעמוד במבחן המציאות.
במהפכה יש טוב ורע. יש תקווה ויש כאב. במהפכות בעולם הערבי היו גם זה וגם זה. ובכל זאת אלה היו מהפכות, אמיתיות, ששינו את פני האזור שלנו, שהיו אחד האירועים המשמעותיים בהיסטוריה של השנים האחרונות.
הסיבה שהמהפכות האלה הצליחו, על הטוב והרע שבהן, היא שבבסיס שלהם הייתה איזושהי קריאה הגיונית, בקשה מאוד ספציפית לדמוקרטיה שכשלא התקבלה בדרכים הרגועות והמקובלות התפרצה לכדי התקוממות אזרחית שבכמה מדינות הביאה להפלת המשטר.
הקריאה היחידה שאני רואה שתוכל להוביל את המהפכה שלנו = ומבחינתי אפילו שתהיה רק תהליך - היא קריאה לדמוקרטיה.. אז תאמרו "אנחנו כבר דמוקרטיה" ואני אומר, הכיוון הנכון הוא ליותר ויותר דמוקרטיה. מה זאת אומרת? כמו שיש חוקים שאומרים עליהם שהם אנטי-דמוקרטיים, אז בדיוק הפוך: יותר חירות, יותר שיוויון, יותר אחווה.
יותר איזונים ובלמים. תקשורת אובייקטיבית, לא מטעם, פחות שחיתות, יותר אמון, פחות סיסמאות, פחות טפיחות לנו על השכם, פחות להיתקע בקונספציה, לחשוב מחוץ לקופסה. הסרטונים של אלדד יניב הם לא אנרכיסטיים, הם מזעזעים וחשוב לראות אותם. לא יכול להיות שהיועץ המשפטי ומבקר המדינה יהיו בובות. לא יכול להיות שמה שכמעט הפיל את הממשלה של ביבי בפרשת בראון-חברון יעבור כחלק מהנורמה 15 שנים אחרי זה. אני לא חושב שלפיד ובנט הם אנשים מושחתים, יכול להיות שמהבחינה הזו יש בשורה בממשלה החדשה.
מה שהעפ רוצה זה צדק חברתי, אני לא פוסל את המושג הזה אבל אני חושב שהוא מופשט מדי. יכול להיות שגם הקריאה לדמוקרטיה במדינה שהיא לא דיקטטורה היא קצת מופשטת. ובכל זאת אני מרגיש שמה שעומד מאחורי הכמיהה הזו הוא אותו דבר, איזשהו רעיון שנדמה שגם ככה עומד בבסיס הדברים אבל שמכוסה יותר מדי לכלוך ושחיתות ואינטרסים זרים, ואיזשהו רצון לנקות אותו, שיהיה צלול וגבישי, שנוכל לא רק להיות אנשים טובים אלא גם לגור במדינה שאנחנו מאמינים בה וגאים בה במאה אחוז. היום יותר מדי פעמים הגאווה שלנו במדינה באה בצעקות. לפעמים יש סיפורים אופטימיים ואני מאמין שיכולים להיות יותר. זה גם עניין של זמן וזה עניין של התפתחות, של אבולוציה. המהפכה לא חייבת לקרות, לא צריך בהכרח לעלות על הכנסת. צריך איזשהו חזון ואיזושהי התכוונות לעתיד יותר טוב. אם נרצה אין זו אגדה.
כדי שמהפכה תצליח היא לא יכולה להיות מהפכה רק לשם מהפכה, הפגנה - לא חשוב על מה, שזה באיזשהו מקום היה נכון גם למחאה החברתית. כדי שמהפכה תצליח היא צריכה להילחם על משהו. אם המחאה החברתית נלחמה בשביל דיור בר השגה, היא לא הצליחה, לפחות בינתיים, וזה הדבר הכי קונקרטי שהיא נלחמה עליו. אם היא נלחמה בשביל הממשלה שהושבעה היום... קשה לי להאמין שבשביל זה היא נלחמה.
ההנהגה עייפה. נדמה שהמשחק הפוליטי הוא לא כזה פשוט. אפילו אנשים אידיאליסטיים ומלאי צדקת דרך מגיעים לשולחן הממשלה והופכים להיות אנשים עייפים. אולי איזה מפגש עם קרקע המציאות.
האמת היא שהממשלה היא לא באמת הריבון. לא יותר מהתקשורת או מהפייסבוק. האמת היא שהעם הוא הריבון אבל יותר מזה, שההיגיון הוא הריבון. בסופו של דבר החלטות צריכות להיות הגיוניות כדי לעמוד במבחן המציאות.
במהפכה יש טוב ורע. יש תקווה ויש כאב. במהפכות בעולם הערבי היו גם זה וגם זה. ובכל זאת אלה היו מהפכות, אמיתיות, ששינו את פני האזור שלנו, שהיו אחד האירועים המשמעותיים בהיסטוריה של השנים האחרונות.
הסיבה שהמהפכות האלה הצליחו, על הטוב והרע שבהן, היא שבבסיס שלהם הייתה איזושהי קריאה הגיונית, בקשה מאוד ספציפית לדמוקרטיה שכשלא התקבלה בדרכים הרגועות והמקובלות התפרצה לכדי התקוממות אזרחית שבכמה מדינות הביאה להפלת המשטר.
הקריאה היחידה שאני רואה שתוכל להוביל את המהפכה שלנו = ומבחינתי אפילו שתהיה רק תהליך - היא קריאה לדמוקרטיה.. אז תאמרו "אנחנו כבר דמוקרטיה" ואני אומר, הכיוון הנכון הוא ליותר ויותר דמוקרטיה. מה זאת אומרת? כמו שיש חוקים שאומרים עליהם שהם אנטי-דמוקרטיים, אז בדיוק הפוך: יותר חירות, יותר שיוויון, יותר אחווה.
יותר איזונים ובלמים. תקשורת אובייקטיבית, לא מטעם, פחות שחיתות, יותר אמון, פחות סיסמאות, פחות טפיחות לנו על השכם, פחות להיתקע בקונספציה, לחשוב מחוץ לקופסה. הסרטונים של אלדד יניב הם לא אנרכיסטיים, הם מזעזעים וחשוב לראות אותם. לא יכול להיות שהיועץ המשפטי ומבקר המדינה יהיו בובות. לא יכול להיות שמה שכמעט הפיל את הממשלה של ביבי בפרשת בראון-חברון יעבור כחלק מהנורמה 15 שנים אחרי זה. אני לא חושב שלפיד ובנט הם אנשים מושחתים, יכול להיות שמהבחינה הזו יש בשורה בממשלה החדשה.
מה שהעפ רוצה זה צדק חברתי, אני לא פוסל את המושג הזה אבל אני חושב שהוא מופשט מדי. יכול להיות שגם הקריאה לדמוקרטיה במדינה שהיא לא דיקטטורה היא קצת מופשטת. ובכל זאת אני מרגיש שמה שעומד מאחורי הכמיהה הזו הוא אותו דבר, איזשהו רעיון שנדמה שגם ככה עומד בבסיס הדברים אבל שמכוסה יותר מדי לכלוך ושחיתות ואינטרסים זרים, ואיזשהו רצון לנקות אותו, שיהיה צלול וגבישי, שנוכל לא רק להיות אנשים טובים אלא גם לגור במדינה שאנחנו מאמינים בה וגאים בה במאה אחוז. היום יותר מדי פעמים הגאווה שלנו במדינה באה בצעקות. לפעמים יש סיפורים אופטימיים ואני מאמין שיכולים להיות יותר. זה גם עניין של זמן וזה עניין של התפתחות, של אבולוציה. המהפכה לא חייבת לקרות, לא צריך בהכרח לעלות על הכנסת. צריך איזשהו חזון ואיזושהי התכוונות לעתיד יותר טוב. אם נרצה אין זו אגדה.
