לא כל מה שאני יכול לכתוב אני יכול להגיד, לא כל מה שאני יכול להגיד אני יכול לכתוב, לא כל מילה שאני עושה בה שימוש היא שלי אף אחת מהן לא רק שלי חוץ מאיזושהי הבנה שהיא נמשכת ושאני לא יכול לוותר עליה גם בניסיון. גם הצורך לכתוב ממה הוא נובע? אולי מבדידות, אולי מצורך להכיר את עצמי יותר טוב אולי מצורך לפרסם. אני לא רוקד כשעצוב ואני אוהב לרקוד אני גם לא כותב כשעצוב גם שאני אוהב לכתוב אני עצוב כשעצוב וגם המילים היפות ביותר לא יבדילו אותי מהבחינה הזו מכל בן אדם אחר. כל יכולת מביאה עימה אחריות כל חובה היא גם זכות. לא לפחד זו תכונה שבן אדם יכול לסגל לעצמו במקומות מסוימים על פי החלטה של איזשהו גורל והוא מחפש לעצמו איפה ומחפש לעצמו את היכולת גם להתמודד עם הפחד עם הכישלון. וככה הוא פוגש את הגורל שלו. מה אדם ואפילו מי אדם הוא כל הזמן שואל על עצמו והוא כל הזמן יודע וכל הזמן לא יודע. השאלה מי אני, מה אני, היא יומויומית היא כל פעם מחדש וכל פעם אתה זוכר גם את אתמול ואפילו אותך ואתה זוכר את עצמך מבפנים. ולפעמים יש ימים קשים שנותנים רגע של נחת שאתה יכול להעריך ופרספקטיבה חדשה וגם הימים הקשים פתאום יש להם ערך. ואתה מפקפק בעצמך אולי כל הזמן ואתה חייב גם להאמין בעצמך כדי לשרוד ואתה בכל זאת לא מוכן שלא לשרוד. ולפעמים כל מה שיש לך זה כאב וקשה לחזק אותך ולפעמים אין ברירה אלא לכאוב איתך. לפעמים לך אין ברירה אלא לכאוב.

When I was in the Mossad Lili wrote "Absolute Monarchy" on the wall of the Little Club. Avi came to me and told me I have to erase it. I told him I didn't write it, he told me Gelbard, you're the only one here who knows these words
I don't remember if I knew the words back then, at first I thought she wanted anarchy, but when I found out what it meant I couldn't understand why Lili wrote it, I never believed in monarchy, I never believed in a king, maybe just in God
I didn't erase it, though. I'm not even sure it was erased but I'm guessing it did. Avi probably re-painted the wall
My opinion? I'm mostly just trying to write nice words. I believe in democracy, I believe it gives people a better life because it lets them control their own destiny
IF I could erase monarchy would I. it's not an hypothetical question, I didn't. But I believe the opinions of everyone is stronger, more accurate then any one person, I'm also aware that even in the most progressed democracy, some one person needs to be at the top
Would I want to be at the top? it's a lonely place to be but you definitely feel a buzz. Wanting to be at the top seems to also be a human right

True story

לחכות למשיח

אולי לא צריך לחכות למשיח, או למשיחה

אולי זו לא הדרך גם אם זו נטייה בלתי נמנעת שלנו
אני מחכה למישהי, למישהי שהלבשתי אותה בכל הפנטזיה
והיא לא באה
היא לא באה.
אולי אני צריך לשחרר אותה
אולי אני לא יכול להימנע מלשחרר אותה
ולאחל לה בכל זאת רק טוב
ושתהיה מאושרת
ובאמת לקוות שתהיה מאושרת
ולא לרצות שתהיה מאושרת רק איתי
לרצות שתהיה מאושרת.
כי אולי לחכות לה זה כל הזמן לחכות למה שאין
למה שלא יכול להיות
כי היא מה שאין לי
היא בעצמה כל מה שהיה יכול להיות
והיא לא יכולה להיות מה שיש.
ולהודות לה,
על כל מה שהיה יכול להיות
שהיא הייתה יכולה להיות בשבילי
ולהתחיל לחפש את האושר שיכול להיות
את האושר המציאותי והמוגבל והלא אותו דבר
שאולי כן יכול להיות לי
ולא לחפש בכל אחת למה היא לא היא
להתחיל לחפש את מי שהיא בכל זאת כן משהו
מה שהיא
ולראות למה כן, לא רק למה לא
ולא לחכות כל הזמן
למה שאני אפילו לא אוכל להחזיק אם איכשהו כן ייפול לי לידיים
כי אני ארעד כולי
והיא לא יכולה כן להיות כל מה שלא
מי שכן יכולה להיות מה שכן
והיא יכולה להיות בשבילי מה שלא שלי
ואני צריך ללמוד איך מה שיש טוב
ואיך האידיאל יישאר כאידיאל, תישאר כאידיאל
ואולי אני אפילו אוכל לפגוש אותה
אפילו אוכל להיות ידיד שלה
אפילו אוכל להגיד לה תודה
כי אני לא הייתי יכול להחזיק אותה
רק יום אחד לשחרר אותה
שתהיה מי שהיא, מה שהיא
כי מה שהיא בשבילי זו פיקציה
זו פנטזיה שהדבקתי למישהי רק כי היא לא הייתה
רק כי לא הכרתי אותה באמת.
והחיים, הם לא מושלמים, אז גם האהבה לא
ואני צריך יותר אומץ
כדי למצוא את היהלום הכי נוצץ שאני כן יכול להשיג
ואותו לשייף
ובשביל מי שהיא כן תהיה
בשבילה להיות הכי טוב שאני יכול
לא בשביל מי שחשבתי שהיא הכל
רק כי היא לא הסכימה להיות בשבילי כלום
ואז הייתה יכולה להיות הכל.
למצוא איך זו שכן תהיה מוכנה
איך היא יכולה להיות הכל
או כל מה שאפשר.

You think of me as idealistic somehow?

You're wrong, you're pure wrong, cause I am

I don't give up but my life maybe worse than yours

my sadness is always there, always.

You want my life? you're wrong,

Worse: you're sad

and if you think I'm not,

I'm sadder

I don't want to tell you

to stop haunting me,

You have to be yourselves,

That's cliche,

You're my friends,

but I'm not gonna lead you

anywhere but down.

Does life sucks,

It sure is,

There are some moments,

There are always moment,

but picture me as ideal

and you have shit for eyes

as simple as that.

And then I realized, I''m not strong enough for this

דיברנו על בחורות על כמה ראשים ואני רועד מסטלה דיברתי פתאום בכנות.. והבנתי, הבנתי שכל החיפוש הזה, תכלית הקיום הזו של למצוא את האישה המושלמת, אולי אני לא מספיק חזק בשביל זה, אולי באיזשהו מקום אני מבין את זה ומפחד להודות.
ואמרתי דברים שלא אמרתי ולא לגמרי ידעתי שאני יכול להגיד, שאולי הכאב שכרוך בהתממשות הפנטזיה קשה לי מדי, שאולי הפנטזיה זה איפה שאני רוצה להשאיר את זה.
ואמרתי שאני עדיין מחכה לדבר הזה שיהיה כאילו נכון אולי לא אמרתי כאילו.
אם אני צריך לדבר בכנות איתכם? אני לא יודע. לפעמים אני מתייאש ולפעמים אני אומר לעצמי שאסור להתייאש. הרבה פעמים אני חושב אם זה צריך להיות כל כך קשה. וכן, יש בי עדיין את התקווה שאם זה צריך להיות כל כך קשה זה גם יהיה כל כך יפה, ולפעמים אני מתייאש. ואני לא יודע אם אני מספיק חזק בשביל זה. אני לא יודע אם אני מספיק חזק בשביל למצוא, אולי רק בשביל לחפש. ומה אם אני אמצא? אז גם היא תמצא אותי. ואני לא יודע אם אני מספיק חזק בשביל לחשוב שאני מציאה גדולה.
אני מתאר לעצמי שרוב מי שקורא את הבלוג הזה מכיר אותי לא רק דרך הבלוג. אני גם מתאר לעצמי שהפרסונה הבלוגית שלי לפעמים משכיחה את מי שאני באמת. האמת היא שאני לא כזה מבריק, שנון, מדהים ומקסים בחיים האמיתיים. מישהי שהייתה איתי באמת אמרה לי שהיא קוראת מה שאני כותב ובא לה לרוץ לחבק אותי. בחיים האמיתיים לא כל הזמן בא לרוץ לחבק אותי. אני לא רוצה למכור את עצמי בזול, אני יודע שכן יש בי דברים שקוסמים לנשים. ובכל זאת, אם אני לא מצליח להרגיש קסום בעצמי ואם אני כל כך לא בטוח הרבה פעמים בכמה אני קסום באמת אני לא בכלל מנסה להקסים מישהי אמיתית. וגם כשאני מרגיש שאני מצליח להקסים ואפילו אישה מקסימה אני חושב כל הזמן למה לא. למה? לא יודע. תמיד אפשר לחשוב למה לא.
אולי אני לא מספיק חזק בשביל זה. אולי אני לא מספיק חזק בשביל להתמודד עם הכאב של זה. אם ההתגשמות של הפנטזיה שצריכה פתאום לחיות ביחד עם המציאות. אולי אני לא מספיק חזק בשביל להתמודד עם המציאות שאני ביחס למישהי אחרת. אולי פשוט הייתה לי ילדות עשוקה או שאחת המטפלות שלי הטרידה אותי מינית כמו שאוקי חושבת, זה שאני בן 28 ויש בי המון אהבה ואני לא לגמרי מאמין בזוגיות, זו האמת.
הבעיה היא שזה אולי תמיד מה שהיה חסר לי. אני חכם ומוכשר ואהוב והכל ובכל זאת חסר לי משהו, איזושהי אינטימיות, לא ללכת לישון לבד כל לילה. ואולי החוסר הזה הוא שמגדיר את המניע שלי, אולי אני לא יכול לחיות בלעדיו. אולי אני מפחד מאיזה מהפך זה יהיה בחיים שלי להפסיק לקטר על מה שאין ולהתחיל לקטר על מה שיש. כשאני אפסיק לחפש ואמצא, איזו פנטזיה היא צריכה להיות, והאם אני יכול להיות אותה פנטזיה בשבילה. כאילו הרמתי את האידיאל הזה כל כך גבוה שאני לא יכול לעמת אותו עם המציאות. ואני עדיין מחכה לפנטזיה. כבר פגשתי פנטזיות ויש הרבה מאוד נשים בעולם. ובכל זאת, לפעמים אני שואל את עצמי אולי החיפוש זה מה שיישאר לי, אולי אני לא מספיק חזק בשביל זה.

כמה דברים על מהפכה...

אנשים קוראים למהפכה. נמאס להם מהמצב הקיים. זה לא מספיק.
כדי שמהפכה תצליח היא לא יכולה להיות מהפכה רק לשם מהפכה, הפגנה - לא חשוב על מה, שזה באיזשהו מקום היה נכון גם למחאה החברתית. כדי שמהפכה תצליח היא צריכה להילחם על משהו. אם המחאה החברתית נלחמה בשביל דיור בר השגה, היא לא הצליחה, לפחות בינתיים, וזה הדבר הכי קונקרטי שהיא נלחמה עליו. אם היא נלחמה בשביל הממשלה שהושבעה היום... קשה לי להאמין שבשביל זה היא נלחמה.
ההנהגה עייפה. נדמה שהמשחק הפוליטי הוא לא כזה פשוט. אפילו אנשים אידיאליסטיים ומלאי צדקת דרך מגיעים לשולחן הממשלה והופכים להיות אנשים עייפים. אולי איזה מפגש עם קרקע המציאות.
האמת היא שהממשלה היא לא באמת הריבון. לא יותר מהתקשורת או מהפייסבוק. האמת היא שהעם הוא הריבון אבל יותר מזה, שההיגיון הוא הריבון. בסופו של דבר החלטות צריכות להיות הגיוניות כדי לעמוד במבחן המציאות.
במהפכה יש טוב ורע. יש תקווה ויש כאב. במהפכות בעולם הערבי היו גם זה וגם זה. ובכל זאת אלה היו מהפכות, אמיתיות, ששינו את פני האזור שלנו, שהיו אחד האירועים המשמעותיים בהיסטוריה של השנים האחרונות.
הסיבה שהמהפכות האלה הצליחו, על הטוב והרע שבהן, היא שבבסיס שלהם הייתה איזושהי קריאה הגיונית, בקשה מאוד ספציפית לדמוקרטיה שכשלא התקבלה בדרכים הרגועות והמקובלות התפרצה לכדי התקוממות אזרחית שבכמה מדינות הביאה להפלת המשטר.
הקריאה היחידה שאני רואה שתוכל להוביל את המהפכה שלנו = ומבחינתי אפילו שתהיה רק תהליך - היא קריאה לדמוקרטיה.. אז תאמרו "אנחנו כבר דמוקרטיה" ואני אומר, הכיוון הנכון הוא ליותר ויותר דמוקרטיה. מה זאת אומרת? כמו שיש חוקים שאומרים עליהם שהם אנטי-דמוקרטיים, אז בדיוק הפוך: יותר חירות, יותר שיוויון, יותר אחווה.
יותר איזונים ובלמים. תקשורת אובייקטיבית, לא מטעם, פחות שחיתות, יותר אמון, פחות סיסמאות, פחות טפיחות לנו על השכם, פחות להיתקע בקונספציה, לחשוב מחוץ לקופסה. הסרטונים של אלדד יניב הם לא אנרכיסטיים, הם מזעזעים וחשוב לראות אותם. לא יכול להיות שהיועץ המשפטי ומבקר המדינה יהיו בובות. לא יכול להיות שמה שכמעט הפיל את הממשלה של ביבי בפרשת בראון-חברון יעבור כחלק מהנורמה 15 שנים אחרי זה. אני לא חושב שלפיד ובנט הם אנשים מושחתים, יכול להיות שמהבחינה הזו יש בשורה בממשלה החדשה.
מה שהעפ רוצה זה צדק חברתי, אני לא פוסל את המושג הזה אבל אני חושב שהוא מופשט מדי. יכול להיות שגם הקריאה לדמוקרטיה במדינה שהיא לא דיקטטורה היא קצת מופשטת. ובכל זאת אני מרגיש שמה שעומד מאחורי הכמיהה הזו הוא אותו דבר, איזשהו רעיון שנדמה שגם ככה עומד בבסיס הדברים אבל שמכוסה יותר מדי לכלוך ושחיתות ואינטרסים זרים, ואיזשהו רצון לנקות אותו, שיהיה צלול וגבישי, שנוכל לא רק להיות אנשים טובים אלא גם לגור במדינה שאנחנו מאמינים בה וגאים בה במאה אחוז. היום יותר מדי פעמים הגאווה שלנו במדינה באה בצעקות. לפעמים יש סיפורים אופטימיים ואני מאמין שיכולים להיות יותר. זה גם עניין של זמן וזה עניין של התפתחות, של אבולוציה. המהפכה לא חייבת לקרות, לא צריך בהכרח לעלות על הכנסת. צריך איזשהו חזון ואיזושהי התכוונות לעתיד יותר טוב. אם נרצה אין זו אגדה.

אני כותב ומוחק, קשה לי בזמן האחרון. זה לא בא לי טבעי. גם הרשימה הזו לא באה לי טבעי, החודשים האחרונים היו קשים לי. אני מתמודד עם עצמי, אני מנסה להבין מה אני מי אני מה אני עושה נכון ולמה אני לא תמיד מאושר. לפעמים אני לא מספיק מאושר כדי לכתוב. מה אתה רוצה? תשאלו, וזה גם מה שאני שואל. אני לא יודע מה אני רוצה או למה החיים הם לא תמיד קלים, גם התפילה משתנה עם הזמן, אני משתדל לא לומר יותר מדי ש"אני מאשים".
זוכרים את השנה שהשיר "הכל דבש" היה שיר השנה בגלגלצ? זה היה לפני שנתיים, נראה לי. "דבש, הכל דבש, כל יום אני משקר לעצמי מחדש, דבש הכל דבש, כל יום אוהב אותך ושונא מחדש".
הבעיה שלי היא אולי שאני לא מצליח להגיע מעבר לנרקיסיזם שלי. כל רגש כלפי מישהו שהוא לא אני עצמי מפתיע אותי ומדאיג אותי, אפילו מפחיד. יש בי איזושהי בדידות קיומית שמשבשת את הנורמליות שלי. אני קומוניסט, ברור, כי אני אידיאליסט, לא כי קל לי בחברה, אולי כי לא קל לי.
אני מנסה להגיע לאיזושהי מסקנה ולא מצליח. אני כל הזמן מנסה להגיע לאיזו מסקנה, לאיזו תשובה. אם היה קיץ הייתי אומר ש"עד סוף הקיץ אדע את התשובה" אבל עכשיו חורף אז אני אגיד לעצמי (ולעמי) במילותיו של מיכה שיטרית ש"נעבור את החורף ואחר כך נראה, באביב, באביב". (בינתיים שב תחת עץ הקלמנטינה, זה עונתי, עונתי)
קבל את הדין זה נופל מלמעלה, תחשוב שזה גשם, תחשוב שזה חורף ואחר כך נראה.
נעבור את החורף ואחר כך נראה, באבייייב, באבייייב, באביב.

עכשיו כשאני קורא את מה שכתבתי, אני חושב שאולי החיפוש הזה אחרי מסקנה, אחרי תשובה, הוא גם מה שאני עושה כשאני כותב. מייצר איזשהו דו-שיח חיצוני שלי עם עצמי כדי שאולי אני אלמד משהו. זה נשמע מוזר שאני מנסה ללמד את עצמי כי אם אני יודע למה אני לא יודע, יכול להיות שיש איזשהו פער שצריך לגשר עליו בכתיבה. גם בכתיבה.